1. הסיכון לאיבוד היריון בתחילתו: בהיריון של עובר יחיד יש כ-15% הפלות בתחילת ההיריון, בהיריון של תאומים יש סיכון של פי 1.5 יותר מהסיכון בעובר יחיד. לגבי היריון של שלישייה אין נתונים ברורים, אבל ההערכה היא שיש סיכון של פי 2 מסיכון בהיריון של עובר יחיד.
2. הסיכון לתמותה בשליש השלישי של ההיריון: בהיריון של עובר יחיד (בארץ): בערך 1 ל1000 לידות. בהיריון מרובה עוברים, הסיכון עולה פי 7-11.
3. הסיכון ללידה מוקדמת מאוד (לפני שבוע 34): בהיריון של עובר יחיד (בארץ): % 6-7; בהיריון של תאומים, כשליש מן ההריונות מסתיימים בלידה מוקדמת; ובהיריון של שלישייה, % 94-100 מכלל ההריונות מסתיימים בלידה מוקדמת.
   הסיכונים בלידה מוקדמת הם עלייה בשכיחות של פגיעות שונות ביילודים, כגון: עיוורון, חירשות, פגיעות שכליות ומוטוריות ועוד. ככל שהלידה מוקדמת יותר, הסיכון לפגיעה ביילוד עולה.
4. אחוזי השכיחות של מומים ביילודים, שאינם מחמת לידה מוקדמת: ביילודים יחידים % 2-3 מומים, ומעט יותר מכך ביילודים מהיריון מרובה עוברים.
5. בהריון שלישייה יש עלייה בשכיחות מקרים של CP (שיתוק מוחין) בהיריון או בלידה, ככל הנראה פי 12 מאשר בהיריון של עובר יחיד.
6. היריון מרובה עוברים מגדיל גם את הסיכון לרעלת היריון של האם (באופן כללי הסיכון לרעלת היריון גדול יותר בהיריון ראשון, ופוחת והולך ככל שהיו יותר הריונות בעבר).

ישנן שתי גישות רפואיות לגבי השלב שבו כדאי להפחית עוברים כאשר יש צורך בכך:

1. מיעוט הרופאים ימליץ על הפחתת העוברים עד שבוע 10 של ההיריון ^[3], כדי להפחית את הסיכון להפלה של כל העוברים. יתרון נוסף שיש בהפחתה בשלב הזה הוא שההורים עדיין פחות קשורים לעובריהם.
2. רוב הרופאים יעדיפו להפחית את מספר העוברים קרוב יותר לשבוע 13, כדי לבדוק את מצב בריאות העוברים לפני ההפחתה, שלא יפחיתו עובר בריא וישאירו עובר פגוע. יתרון נוסף להפחתה בשלב זה הוא שבחלק קטן מהמקרים ניתן לחסוך את ההפחתה, בעקבות הפסקת התפתחות והפלה ספונטנית של אחד העוברים.

ישנו הבדל בין היריון שהתחיל עם תאומים, לבין היריון שהתחיל עם שלושה עוברים והפחיתו אותו לשניים: הריון של תאומים מסתיים לרוב סביב שבוע 37, והריון של שלישייה מסתיים לרוב סביב שבוע 34. הריון של תאומים שהתחיל משלושה עוברים, מסתיים בין שבוע 34 לשבוע 37.
לגבי היריון תאומים, ישנה הסכמה כמעט מוחלטת בין הרופאים שאין להמליץ על הפחתה, מלבד במקרים חריגים.
לגבי היריון שלישייה, בעבר הייתה מחלוקת בין הרופאים מה טוב יותר: להשאיר את שלושת העוברים, או להפחית לשניים. כיום ישנה נטייה גורפת להמליץ על הפחתה. נטייה זו נובעת בין השאר מן העובדה שפעמים רבות לאחר הלידה יש צורך לאשפז את התינוקות בפגייה במשך תקופה מסוימת, ובמדינת ישראל ישנו עומס רב על הפגיות.
לגבי רביעייה ומעלה, יש הסכמה כמעט מוחלטת בין הרופאים שיש להפחית לשניים, ולא להשאיר שלשה כיון שגם בזה יש הבדל בין היריון שהתחיל בשלושה עוברים (שגם הוא כרוך בסיכונים) להיריון שהתחיל בארבעה והשאירו שלושה.
הפחתה מרביעייה לשלישייה כרוכה בסיכון של כ 7% לאיבוד ההיריון כולו, ומעבר לסיכון זה, עדיין נשארים בעינם הסיכונים של הריון שלישייה.
הפחתה לשני עוברים כרוכה בסיכון של אחוז אחד נוסף, היינו 8% לאיבוד ההיריון כולו, אך מצד שני אם ההפחתה מצליחה, כל ההיריון ממשיך בצורה בטוחה יותר, כמעט כמו היריון תאומים.
 ב. מבט אמוני
כשבאים לדון בנושא של הפחתת עוברים, אנו נתקלים עוד קודם לדיון ההלכתי, בשאלה אמונית: רוב ההריונות מרובי העוברים הם עקב טיפולי פוריות, דהיינו אצל זוגות שהתקשו להרות באופן טבעי, ומאליה עולה אצלם השאלה: איך ייתכן לכפור בטובה שהקב"ה עשה איתנו? הרי הוא נתן לנו את כל העוברים הללו, איך אנחנו יכולים לדון בוויתור על כמה מהם?!'
עניין היחס ל'רוב טובה' מופיע במשנה במסכת תענית (פ"ג, מ"ח) :
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימוקו. התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה, ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן. עד שיצאו ישראל מירושלים להר-הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן. אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. שלח לו שמעון בן שטח : אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי! אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום; ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.
מסיפורו של חוני המעגל אנו לומדים שגם רוב טובה, אינה תמיד טובה, ולעתים הקב"ה רוצה שנתערב גם בהשפעת רוב הטובה מצידו, כדי שהיא תתאים לנו, המקבלים.
ג. השאלות והנושאים ההלכתיים הנידונים בדיון בהפחתת עוברים

1. דין הריגת עובר
2. דין רודף
3. דיני פיקוח נפש
4. באלו מקרים מותר להפחית עוברים
5. כמה עוברים להשאיר
6. האם מותר לבחור את העוברים שיישארו
7. האם מעשה ההפחתה הוא חיוב או היתר
8. למי מותר להפחית את העוברים, לרופא יהודי או לרופא גוי

1. דין הריגת עובר  ^[4]

כמובן, דין זה תלוי בראש ובראשונה בהגדרת מעמדו של העובר, אך כיוון שדבר זה נידון באריכות בפוסקים, נשיב כאן רק על השאלה הספציפית, מה המקור לאיסור הריגת עובר, וגם על שאלה זו נשיב רק בקצרה. המקור העיקרי לאיסור הריגת עובר נמצא בגמרא במסכת סנהדרין (נז ע"ב):
אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג… משום רבי  ישמעאל אמרו:  אף על העוברין. מאי טעמיה דרבי ישמעאל? – דכתיב (בראשית ט') שפך דם האדם באדם דמו ישפך, איזהו אדם שהוא באדם – הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.
הפסוק בבראשית מדבר על בני נח. נחלקו הפוסקים מה דין ישראל בהריגת עובר. בתוספות ישנה סתירה לכאורה. שבתוספות במסכת חולין (לג ע"א, ד"ה אחד), כתבו שלישראל יש איסור בהריגת עובר.
… דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור…  ואע"ג דבן נח נהרג על העוברים כדאמר התם וישראל אינו נהרג נהי דפטור, מכל מקום לא שרי.
ולעומת זאת בתוספות במסכת נדה (מד ע"א, ד"ה איהו), משמע מדבריהם שמותר להרוג עובר: 'דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את  השבת אף ע"ג דמותר להרגו…'. בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' צז) נכתב שהמקור לכך הוא איסור 'חובל בחברו'. בשו"ת 'חוות יאיר' (סי' לא) הובאה סברא נוספת לאיסור הריגת עובר, בדיון על הריגת אישה מעוברת שנתחייבה מיתה :
…היה סברא להמתין להציל העובר כל שכן שלא נגרום מיתתו, דודאי אסור לכתחילה' דלא עדיף מנחמים באלים שוחטי הילדים, והפליגו באיסור הוצאת שכבת זרע לבטלה, והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש.

2. דין רודף

גם סוגיית 'רודף' נידונה רבות בפוסקים, אך כאן אין מדובר באדם הרודף אחר חברו להורגו, אלא בעובר שאינו עושה דבר, ועצם שהותו ברחם אמו, אולי מסכנת אותה או את אחרים, כמו שהגדירו בפוסקים: 'משמיא קא רדפו לה'. חילוק נוסף שקיים בין הדין הרגיל של 'רודף' לבין הדין של עובר, הוא שהרדיפה של העובר אינה בידיים אלא ב'גרמא'.
גם על דין 'רודף בעובר' נכתב רבות, והסוגיה העיקרית שנידונה בהקשר זה היא המשנה במסכת אהלות (פ"ז מ"ו):
האישה שהיא מקשה לילד – מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.
נתמקד כאן בשאלה העולה במקרה של היריון מרובה עוברים: במקרה הרגיל של 'רודף' יש אדם אחד שהוא הרודף, ואדם אחר שהוא הנרדף. במקרה של היריון מרובה עוברים – המציאות של כמה עוברים ברחם מסכנת את כולם, ובעצם כל אחד הוא גם הרודף וגם הנרדף. ונשאלת השאלה, האם יש 'דין רודף', כאשר שניים רודפים אחד אחרי השני?
הרב יצחק זילברשטיין כתב במאמרו 'דילול עוברים' (ספר אסיא ח עמ' 7-13), שבמקרה כזה אין 'דין רודף' על אף אחד.

3. פיקוח נפש

הכלל ההלכתי הוא שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, שנאמר 'וחי בהם', ולא שימות בהם. ולכן אם מדובר במקרה שיש סכנת נפשות ממשית לאם – לכאורה אין שאלה כלל. אמנם בשפיכות דמים הכלל הוא שייהרג ואל יעבור, ובנידון שלנו מדובר על הריגת עובר – ולכן עדיין יש מקום לדון האם יהיה מותר להפחית חלק מהעוברים לצורך הצלת האם. שאלה זו תלויה בדיון הראשון שהעלנו בשאלת מעמד העובר בהלכה, וכיוון שלכל הדעות מעמדו של עובר נחות ממעמדה של האם (גם למי שסובר שיש איסור רציחה בעובר) – ממילא ברור שבמקרה כזה של סכנת נפשות לאם – יהיה מותר להרוג את העובר.
ברוב המקרים של היריון מרובה עוברים אין סכנה ממשית לאם, הסיכון הוא להמשך ההיריון ולמומים בעוברים, ואם כן ההיתר של פיקוח נפש יורד לכאורה מהדיון. אך הניסיון מראה שבחלק מהמקרים ישנה סכנה לאם שתאבד את בריאות נפשה בעקבות ההיריון המורכב והידיעה על הסכנות הכרוכות בו, ובעקבות החשש הגדול מלידה של שלישייה או רביעייה וגידולה, ובפרט במקרים שהאישה נמצאת עוד לפני ההיריון במצב נפשי גבולי.
על כך פסק לנו הרב אביגדור נבנצל במכתב: 'במקרה של בעיות נפשיות יש לראות זאת כסכנה לאם ולהתיר הדילול…'

4. באילו מקרים מותר להפחית עוברים

הנחיית מכון פוע"ה בעקבות הדיון עם הפוסקים והרופאים היא כדלקמן:
היריון של ארבעה עוברים ומעלה – תמיד יש להפחית העוברים (נציין כאן שהרב מנשה קליין, מחבר שו"ת 'משנה הלכות', כתב לנו שאין הוא מתיר הפחתה, גם בהריון של רביעייה).
היריון של שלושה עוברים – לצערנו המציאות כיום היא שרוב הרופאים ממליצים באופן מיידי על הפחתה, בלי שום קשר לנתונים ספציפיים. ההנחיה שלנו היא שיש להפחית עוברים רק במקרה שהרופאים אומרים שיש סיכון נוסף בהיריון הנוכחי, מעבר לסיכון הרגיל של היריון שלישייה (כגון: מצב רפואי רעוע של האישה, הפלות קודמות וכדו'). כמובן שבירור זה צריך להיות עם רופאים מומחים ויראי שמים, שמבינים את המשמעות של השאלה.
היריון תאומים – אין היתר להפחתה, מלבד במקרים חריגים שבהם יש סכנה מיוחדת, כמובן, בהתייעצות עם רופאים מומחים ויראי שמים.

5. כמה עוברים להשאיר

הרב אפרים גרינבלט (בעל שו"ת 'רבבות אפרים') כתב לנו: 'כבר פסקתי הרבה  פעמים שיש להפחית את מספר העוברים לשניים'. וכן פסק לנו הרב יצחק זילברשטין, בתשובה טלפונית על מקרה מסוים. הרב שלמה דיכובסקי כתב לנו: 'כבר נכתב בעבר ואין מה לחדש, עדיף כמובן כמה שפחות לדלל, וכמה שיותר להשאיר בחיים'.
הנחיית המכון היא להשאיר שני עוברים, מלבד במקרים חריגים שיש בהם סכנה מיוחדת.

6. בחירת העוברים שיישארו

במקרים שבהם הותרה ההפחתה, נשאלת השאלה איזה עובר להפחית ואיזה להשאיר.
גם שאלה זו מעוררת דיון אמוני לא פשוט, האסוציאציה הראשונה שעולה בראש כששומעים את השאלה היא תפילת 'ונתנה תוקף' הנאמרת בימים הנוראים: 'מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו…'. כאן צריך לחזור ולהזכיר את העובדה, שהתקדמות הרפואה והיכולת לבצע את ההפחתה הן ברכה אלוקית שבזכותה אפשר להציל את שאר העוברים. ניתנה רשות להפחית כדי להציל עוברים, כמו שניתנה רשות לרופא לרפא במקרים של מחלות, וכמו שלעיתים נצרך הרופא לקטוע אבר מגופו של אדם, כדי להציל את חייו.
אף על פי כן, במקרים שבהם הזוג אינו מסוגל להתמודד עם שאלה זו – אנו יוצרים קשר עם הרופא שיבצע את הפעולה, ופורסים בפניו את השיקולים השונים.
ישנם מקרים שבהם יש צורך רפואי להפחית דווקא עובר מסוים, בגלל המיקום שלו ברחם, ואז אין ספק שיש לעשות כן. כמו כן, אם בבדיקה התגלה שאחד העוברים פגום – ברור שההעדפה תהיה להוריד אותו ולהשאיר את העוברים הבריאים. אך ישנם מקרים שכל העוברים בריאים ויש אפשרות לרופא לבחור בין העוברים, ואז נדרשים לשאלה הנ"ל.
לגבי שאלה זו דנו הפוסקים בשני שיקולים עיקריים : 1. דין הצלת איש או אישה 2. חיוב מצוות פרייה ורבייה.
הדיון בסוגיה הראשונה הוא על המשנה בהוריות (פ"ג מ"ז): 'האיש קודם לאישה להחיות ולהשיב אבידה…'.
מה הסברא בדין זה? בפשטות, הסיבה היא משום שהאיש מחויב במצוות רבות יותר מהאישה, והשאלה העולה היא האם דין זה קיים גם כאשר מדובר בעוברים שעדיין אינם חייבים במצוות?
הדיון בסוגיה השנייה הוא מתוך מה שנפסק להלכה כדעת בית הלל, שאדם מקיים מצות פרייה ורבייה בלידת בן ובת. האם יש מקום לדאוג באופן יזום לקיום המצווה? האם קיום המצווה בהיריון זה (אצל זוג שבע"ה נראה שייולדו להם עוד ילדים בהמשך חייהם המשותפים) הוא סיבה להעדפה של מין אחד על חברו?
הרב אשר ויס כתב לנו בעניין זה:
ונראה פשוט דאף דטעם קדימת איש לאישה משום דאיש חייב ביותר מצוות, לא בגדולים בלבד אמרו כן, אלא אף בקטנים שלא הגיעו לחיוב מצוות, ומסתבר אם כן דגם בעוברין נוהגת קידמה זו… לכאורה דין קדימה של איש גובר על הרצון לקיים פריה ורביה, דזה רק גרמא בקיום המצוה, וכן החיוב הוא על האב ולא על העובר או הרופא.
הרב אביגדור נבנצל כתב לנו על מקרה שבו כבר יש לזוג בן, וכעת יש ארבעה עוברים: שני בנים ושתי בנות, ורצו לדלל את הזכרים כדי לקיים פרייה ורבייה:
לדלל הזכרים כדי לקיים המצווה צריך עיון. דבזכר יש מצוות של ברית מילה ותלמוד תורה, ובלאו הכי אין דוחין נפש מפני נפש, אבל הואיל ומוכרחים לדלל, ואדרבא על פי דין איש קודם לאישה להצלה, אם כן לכל היותר תדלל זכר א' ונקבה א', אבל לא שני הזכרים.
הרב יצחק זילברשטין כתב לנו, שאם אין צורך רפואי אחר, יש להפחית לפי העדפת האם.

7. האם ההפחתה היא חיוב או היתר

זוג שקיבל היתר להפחית עוברים, האם הוא מחויב לעשות כן כדי להציל את ההיריון, שהרי יש כאן עניין של פיקוח נפש, ומצווה על כל אדם להשתדל בזה כמה שיותר; או שכיוון שכאן מדובר ב'מעשה שמים', יש להם זכות הלכתית ומוסרית להמשיך את ההיריון כמו שהוא, ולהתפלל שיסתיים בבריאות? אמנם יש להעיר על כך שרוב המקרים של היריון מרובה עוברים נוצרו עקב טיפולי פוריות, ולכן אולי אין כאן הגדרה של 'מעשה שמים' בלבד, אלא גם התערבות של בני אדם.
זכור לי מקרה של היריון מרובה עוברים ששאלתי לגביו את הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והוא אמר שיפחיתו עוברים, בלשון חיוב, ולא אמר רק שמותר להם לעשות כן. ^[5]
לעומת זאת, הרב אשר וייס כתב לנו:
אין בזה חיוב, ובודאי רשאי אדם בכהאי גוונא לסמוך על רחמי שמים, דבעובר אין חיוב גמור של הצלה כבנפש גמור.

8. למי מותר להפחית עוברים, לרופא יהודי או לרופא גוי

לאור הדיון בסוגיה של הריגת עובר, נראה היה לומר שהאיסור לבני נח חמור יותר, כיוון שעליהם נאמר הפסוק 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', והאיסור לישראל נלמד רק מלימודים שונים. ולכן במציאות של ימינו שישנם בבתי החולים השונים גם רופאים שאינם יהודים, אולי צריכה האישה לדאוג שאת ההפחתה יבצע דווקא רופא יהודי. וכמו כן מה יהיה הדין בבית חולים בחו"ל שאין בו רופא יהודי?
הרב חיים דוד הלוי כתב לנו שאין זה משנה מי יבצע את ההפחתה. הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל כתב בתשובה ('השמדת ביציות מופרות ודילול עוברים', תחומין יא, עמ' 274-272), שכאשר צריך לבצע הפחתה, אין הבדל בין רופא יהודי לרופא גוי, אך אם יש ספק בנחיצות ההפחתה, עדיף שתיעשה על ידי יהודי.
ונסיים בברכה ובתפילה ש'לא יהיה בך עקר ועקרה', ושכל ההריונות יסתיימו בעיתם ובזמנם, בבריאות, בשמחה ובנחת.
 

/ הרב אליהו האיתן הוא רב משיב במכון פוע"ה ויועץ זוגי

הערות:
[1] פורסם באמונת עתיך 99 (ניסן תשע"ג), עמ' 93–99.
הביטוי הרפואי המוכר לפעולה זו הוא 'דילול עוברים'. לאחרונה ניכרת מגמה בין הרופאים לשנות את הביטוי ל"הפחתת עוברים". הסיבה היא שהמילה "דילול" מעוררת קונוטציה שלילית בהקשר של בני אדם, ונראית מתאימה יותר לצמחים או לבעלי חיים.
[2] הנתונים הרפואיים נאספו במשך השנים מרופאים וממקורות שונים. תודה לד"ר דן ולסקי, רופא בכיר ביחידה לאולטרה-סאונד והיריון בסיכון של הדסה הר הצופים, על אימות הנתונים ועדכונם.
כמובן, אין לראות בנתונים אלו ייעוץ רפואי, כיוון שהדברים משתנים בצורה משמעותית ממקרה למקרה, ותלויים במצבים רפואיים שונים. למשל בהיריון תאומים – ישנו הבדל משמעותי מאוד בין היריון תאומים שמחוברים לשליה אחת, להריון שבו כל עובר מחובר לשליה נפרדת. המספרים המובאים להלן כוללים את כל מקרי הקצה. כמו כן, הנתונים להלן על הריונות של שלישייה אינם מוחלטים כל כך, כיוון שאין הרבה מקרים כאלה שנחקרו. לגבי הריונות של רביעייה ומעלה – אין כמעט נתונים בספרות המחקרית.
[3] הזמנים המצוינים כאן הם לפי המניין הרפואי המקובל, שמתחיל מהווסת האחרונה שלפני ההיריון, ומוקדם בכשבועיים מזמן העיבור בפועל.
[4] עיין על כך עוד במאמר על מעמדו של עובר קודם יום הארבעים, הרב אריה כץ
[5] לצערי הרב, אותו זוג הלך אחר כך לשאול רב אחר, שאמר להם שאינם צריכים להפחית עוברים. הם בחרו להמשיך את ההיריון, והאישה ילדה בשבוע מוקדם מאוד, ולבסוף רק ולד אחד שרד, וגם הוא נשאר פגוע.

הפוסט הפחתת עוברים הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

הרב דב פופר שליט"א, הרב בנימין דוד שליט"א ופרופ' שמחה יגל 

א. הקדמה 

"וידבר ה' אל משה לאמור קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג,ב).
בפסוק זה התורה מצווה על קדושתם של הבכורות. תלתה התורה את מצוות פדיון הבן באם ודווקא בפטר רחם. המשנה (בכורות ח,א) מגדירה מהו פטר רחם:
איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים… וחכמים אומרים: עד שיהא בו מצורת אדם. המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך – הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן. אי זהו בכור לנחלה ולכהן: המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת ליום ארבעים – הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן.
ממשנה זו עולה שמצוות פדיון הבן לא נאמרה באישה שילדה את בנה לאחר שהפילה את עוברה בהיריון הקודם. אלא שהלכה זו נאמרה רק כאשר ההפלה בהיריון הקודם הייתה ארבעים יום לאחר תחילת ההיריון.[2]
השלב שבו מגיע העובר ליום הארבעים מזמן יצירתו, אינו מספיק על מנת להגדיר את העובר כבעל ישות עצמאית הפוטרת את הרחם. בנוסף לכך אף דרוש שהעובר יהיה במצב שאיבריו מרוקמים (הרמ"א בשו"ע יו"ד שה,כג). מציאות זו, המוגדרת בחז"ל כ"שפיר מרוקם", הינה מציאות שאינה מוגדרת דייה. חוסר ההגדרה נובע מחוסר בהירות העולה מן הפוסקים השונים בעיקר בקשר לזמן המדויק שבו האיברים נחשבים מרוקמים.
הבהרת ההגדרה של ארבעים יום ושל ריקום איברים לעניין פדיון הבן חשובה לא רק בגלל הפן ההלכתי של הבירור מתי חל חיוב על האב לפדות את בנו, אלא גם בגלל הפן הרגשי. הורים שחוו הפלה בכלל, ובפרט בהיריון הראשון, על פי רוב שומרים את דבר ההפלה בחשאיות. החשאיות קיימת גם בגלל הסיבה הטכנית, שהרי בשלבים אלו ההריון עדיין אינו ניכר לסביבה, אך גם בגלל נורמות חברתיות הגורמות לבני הזוג להסתיר את דבר ההפלה. ההלכה שאין פודים בן שנולד לאחר הפלה מאיימת להסיר את מעטה החשאיות, שהרי לאחר לידת הבן ישאלו כל בני המשפחה מדוע אין עורכים פדיון הבן. חשיפה זו עלולה לגרום לאי נעימות להורים. כמו כן, כפי שנראה בהמשך, ישנם מקרים שבהם הפסיקה ההלכתית הינה לפדות את הבן בלי ברכה, וגם מציאות זו גורמת להרמת גבה בקרב האורחים בטקס פדיון הבן, וגורמת להורים אי נעימות.
נתחיל אפוא מן הדין הפשוט: אישה שהפילה בתוך ארבעים יום, לכל הדעות נחשב עובר זה בוודאות כנפל שלא היה בו ריקום איברים, ולפיכך הבא אחריו חייב בפדיון הבן. ולאידך גיסא, אישה שהפילה אחרי שכבר הוכר עוברה, היינו אחרי שלושה חודשי היריון, לכל הדעות עובר זה נחשב כנפל שהיה בו ריקום איברים, והבא אחריו פטור מפדיון.
אך בין השלבים הללו, שאז מתרחשות רוב ההפלות, יש מבוכה רבה בין הפוסקים, שמחמתה הפסיקה כיום בחלק גדול מן המקרים לפדות את הבן בלי ברכה. מסיבות אלו ישנה חשיבות רבה לברר את הדין ואת ההגדרה המדויקת של הנפל הפוטר מפדיון הבן, וזאת על מנת לצמצם את מקרי הספק.
במאמר זה ננסה להגדיר את השלב שבו מתרקמים איבריו של העובר. על מנת לענות על שאלה זו יש לברר מספר דברים:
אילו איברים צריכים להתרקם על מנת להיחשב ריקום איברים?
באיזה יום מזמן ההפריה מתרחש השלב של ריקום איברים?
האם ניתן להסתמך על בדיקת אולטרה סאונד כמדד אמין וקובע לריקום איברים?

ב. גדר ארבעים יום

במקורות מצינו מספר מקומות המתייחסים לעובר כאל ישות בעלת מעמד רק לאחר יום הארבעים. יום הארבעים נמנה מזמן הבעילה הראשונה שלאחר הטבילה.[3]
לעניין יצירת הוולד נאמר (בכורות כא,ב):
אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה – ארבעים יום.
ולעניין יצירת הנשמה נאמר (מנחות צט,ב):
ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים, כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת.
ומסביר רש"י שם: צורת הוולד לארבעים יום.
החשיבות במעמד העובר מהווה נפקא מינה הלכתית לדינים שונים כגון היתר הפסקת היריון, פדיון הבן וטומאת לידה.
מן המקורות הללו עולה שעובר עד יום הארבעים ליצירתו, אף על פי שעינינו רואות באמצעות בדיקת אולטרה-סאונד שלבו פועם,[4] אינו נחשב כבעל חיות ממשית אלא כמיא בעלמא.[5]
החלוקה בין לפני יום הארבעים לבין אחר יום הארבעים נובעת מכך שביום הארבעים מתחיל להיווצר צורה של עובר בן אנוש, והצורה היא עיקר התפתחותו, והיא הנותנת לו מעמד של אדם. כפי שנראה לקמן, הנחה זו אכן מתאימה לתמונות שאנו מקבלים באולטרה-סאונד, שבהן נראים העוברים בתחילה כמו דגיגונים קטנים, ורק לאחר ארבעים יום הם מקבלים צורה של אדם.

ג. ריקום איברים – רקע הלכתי

בהגדרתו של פטר רחם לעניין פדיון הבן נאמר במשנה (בכורות ח,א):
איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן… המפלת כמין בהמה חיה ועוף – דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: עד שיהא בו מצורת אדם. המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך – הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן.
ובהמשך דברי המשנה שם:
אי זהו בכור לנחלה ולכהן: המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת ליום ארבעים – הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן.
המשנה מלמדת שלא כל עובר שנפל נחשב כפטר רחם לאמו, אלא רק כאשר היה בו ממשות וצורת אדם. אך אם הפילה האם עובר מלא מים או דם, אינו נחשב כפטר רחם לאמו. דבר זה עולה בפירוש מדברי חכמים במשנה, שהלכה כמותם, שכתבו: "עד שיהא בו צורת אדם". ונראה שהמשנה ממשיכה ומסבירה את דברי חכמים ונותנת הגדרה לעובר שיש בו צורת אדם: "המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם" – עובר שנפל במצב כזה בוודאי שהייתה בו צורת אדם, ולכך הבא אחריו פטור מפדיון הבן.
ביאור זה עולה מפירוש רש"י[6] במסכת בכורות שביאר את דברי המשנה: "סנדל – שאין לו צורת פנים". "שליה – שאין שליה בלא ולד". "שפיר – עור ממש של ולד ומפרש ליה במסכת נידה מהו ריקומו של עובר". וכוונת רש"י לברייתא במסכת נידה המובאת לקמן (נידה כה,א): "איזהו שפיר מרוקם? אבא שאול אומר: תחלת ברייתו מראשו ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב. תני רבי חייא: מרוחקין זה מזה. שני חוטמין – כשתי טיפים של זבוב. תני רבי חייא: ומקורבין זה לזה. ופיו מתוח כחוט השערה, וגויתו כעדשה". המכנה המשותף בין סנדל, שפיר ושליה הינו בכך שבכולם הדגיש רש"י את צורת העובר.
דין זה נפסק בשלחן ערוך (יו"ד שה,כג):
המפלת כמין בהמה חיה או עוף… או סנדל או שליה או שפיר מרוקם… אחר כל אחד מאילו אינו פטר רחם… המפלת שפיר מלא דם או מלא מים או מלא גוונים והמפלת ליום הארבעים הנולד אחר כל אילו, בכור לפדיון.
וכתב על כך הרמ"א:
וכל זמן שאין אבריו מרוקמים אין פוטר הבא אחריו ואפילו בזמן הזה סומכין על זה.
מדברי הפוסקים עולה שאין כוונת הרמ"א לחלוק על דברי המחבר, אלא כוונתו להוסיף על דברי המחבר שכתב: "והמפלת ליום הארבעים, הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון", ולכאורה מדויק מדברי המחבר שהמפלת ליום הארבעים ואחד, הנולד אחר אותו הנפל אינו בכור לפדיון. ועל זה כתב הרמ"א שכלל זה נכון בתנאי שהעובר שנפל הגיע למצב של שפיר מרוקם, כלומר שאיבריו של הנפל מרוקמים.[7]
העולה מכל הדברים, שלעניין פדיון הבן עובר שנפל אחר היום הארבעים אינו פוטר את הבא אחריו, אם עדיין לא נתרקמו איבריו של הנפל.

ד. הגדרת ריקום איברים

מהו שלב ריקום האיברים? הגדרה מדויקת של האיברים שצריכים להתרקם מבוארת בדברי הגמרא במסכת נידה (כה,א), שבה אנו מוצאים התייחסות מפורשת לאיברים הספציפיים העונים לשלב של שפיר מרוקם:
תנו רבנן, איזהו שפיר מרוקם? אבא שאול אומר: תחילת ברייתו מראשו ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב. תני רבי חייא: מרוחקין זה מזה. שני חוטמין – כשתי טיפים של זבוב. תני רבי חייא: ומקורבין זה לזה. ופיו מתוח כחוט השערה, וגויתו כעדשה, ואם הייתה נקבה – נדונה כשעורה לארכה. וחתוך ידים ורגלים אין לו, ועליו מפורש בקבלה (איוב י) הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי.
יש לציין שבתחילה הגמרא נותנת תיאור של שפיר מרוקם הכולל רק ראש, עיניים המרוחקות זו מזו, אף שחוטמיו קרובים זה לזה, פה שקוטרו כחוט השערה וגוף שגודלו כעדשה ביחס לראש. אך בפסוק שהביאה הגמרא מספר איוב כאסמכתא להגדרת הגמרא, מצינו בנוסף לעור, בשר וגידים, גם היווצרות של עצמות.
וכך גם משמע מדברי התוספות (נידה שם ד"ה עור ובשר) שנתנו דגש גם על העצם:
ברישא עור ובשר והדר עצמות וגידים ובתחיית המתים דיחזקאל איפכא גידין והדר בשר ומפרש במדרש למה הדבר דומה לאדם שפושט וחוזר ולובש מה שפושט ראשון לובש אחרון אבל בתחלת בריית הולד עור ובשר תחלה ואח"כ עצמות וגידין.
וכך גם כתב במפורש בשו"ת נודע-ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קפח):
הרי אחר שנעשה הוולד כחתיכת בשר אח"כ ילובש בעצמות וגידין וזו היא רקימת אברים.[8]
מדברי הגמרא מבואר, כי להגדרת הוולד כבעל צורה צריך עיניים, אף, פה וגווייה, אך אין צורך בהיווצרות ידיים ורגליים, ובלשון הגמרא, "חיתוך ידיים ורגליים". מדברי התוספות משמע שיש צורך גם בהיווצרות העצמות. אך עדיין יש צורך לברר מבחינה מציאותית באיזה יום מתחילת ההיריון העובר מגיע לשלב זה.

ה. הגדרת יום ריקום האיברים

בבואנו לנסות להגדיר את השלב של ריקום האיברים במציאות הרפואית, ראשית יש לתת סקירה קצרה אודות שלבי התפתחותו של העובר.
משעת יצירתו של העובר ועד הולדתו עוברים בדרך כלל כתשעה חודשים. במהלך חודשים אלו מתפתח העובר ברחם האישה, עד אשר הוא כשיר לצאת לאוויר העולם. עיקר התפתחותו של התינוק נעשית בשבועות הראשונים ליצירתו, ושלב זה נקרא שלב האמבריו. לאחר תקופה זו איבריו של העובר מושלמים, אלא שעל מנת לשרוד בעולם דרושים לעובר מספר חודשים נוספים שבמהלכם איבריו ממשיכים לגדול ולהתפתח.
במשך הדורות כתבו חלק גדול מהפוסקים, שכיוון שיום הארבעים אינו מספיק על מנת לפטור את הרחם, כל עוד אין הוכחה על המציאות של 'ריקום איברים' או על מציאות של 'הוכר עוברה', שזה שלב מתקדם בהיריון, אין הנולד אחר הנפל נפטר מפדיון הבן.[9]
הנהגה זו נבעה כתוצאה מחוסר יכולת לאמוד את הזמן המדויק שבו איבריו של העובר מתרקמים. אך בעידן המודרני ניתן לראות בתמונות אולטרה-סאונד שהזמן של "שפיר" חופף כמעט לגמרי לשיעור הזמן של ארבעים יום. אם אכן ניתן לסמוך על בדיקות האולטרה-סאונד, נוכל לומר כי אם יש ידיעה על כך שההיריון התפתח בצורה בריאה, ניתן להוכיח מהתמונות הבאות כי כבר ביום ה-44 ואולי אף קודם לכן, איבריו של עובר שהתפתח בצורה תקינה מרוקמים.
בתמונה מספר 1 אנו רואים עובר בן 41 יום משעת יצירתו (השבוע השמיני לווסת).[10] 
תמונה זו מתאימה לדברי הגמרא בנידה כה. ואכן ניתן לראות בתמונה כי גוף העובר אמנם עדיין דומה יותר לדגיגון או לראשן ופחות דומה לאדם, אך בהחלט מתחיל לקבל תבנית וצורה. ניתן לראות גם את עיניו של העובר אשר מרוחקות זו מזו לגמרי. בתמונה זו חוטמו של העובר אינו נראה אך ניתן להבחין בבירור בבליטה אחידה באזור האף. גם פיו של העובר אינו נראה בתמונה זו. ניתן לראות כי לעובר יש התחלה של היווצרות של הידיים והרגליים, אך בוודאי אין עדיין חיתוך של הידיים והרגליים.[11]
 
 
בתמונה מספר 2 אנו רואים עובר בן 44 יום משעת יצירתו (השבוע התשיעי לווסת). 
בעובר זה, בשונה מהעובר שבתמונה מהיום ה-41, אפשר כבר להבחין בתחתית התמונה בהיווצרות העצם של עמוד השדרה. החוטם מתחיל לקבל צורה. כמו כן ניתן לראות שאמנם אין לעובר חיתוך אצבעות אך בהחלט ניתן להבחין בחיתוך הידיים והרגליים. מציאות זו באופן ודאי מתאימה לדברי הגמרא במסכת נידה אף לדעת התוספות ולדעת הנודע-ביהודה שנתנו דגש על היווצרות העצם.
 
 
בתמונה מספר 3 אנו רואים עובר בן 56 יום משעת היצירה (השבוע העשירי לווסת). 
העובר גדל באופן ניכר בהשוואה ליום ה-44, וללא ספק כבר יש לו צורת אדם. העיניים ממשיכות להתקרב אחת לשנייה, עצם עמוד השדרה התארכה, וניתן לומר כי יש לפניו פנים כשל אדם. השינוי הבולט נמצא בידיו וברגליו של העובר שניתן לראותן בבירור כולל חיתוך אצבעות הידיים ורגליים. מציאות זו לכל השיטות ללא יוצא מן הכלל כבר מגדירה את העובר כבעל צורה.[12]
על פי תמונות אלו ניתן להסיק שריקום האיברים מתרחש אצל העובר לאחר היום הארבעים, אך בוודאי לא אחרי היום ה-45. לכן נראה שאפשר להסיק שאישה היודעת, על פי בדיקת אולטרה-סאונד, שהעובר התפתח בצורה הרגילה ביום ה-44, ובבואה לבדיקה נוספת לאחר מספר ימים אובחן כי העובר הפסיק להתפתח, הרי עובר זה פטר את רחמה, והבא אחריו פטור מפדיון הבן.[13]

ו. נפל שיש ספק אם התרקמו איבריו

כל ההנחות המובאות לעיל מהוות ראיה אך ורק בתנאי שהייתה ידיעה על התפתחות תקינה של ההיריון, וזאת על ידי בדיקת אולטרה-סאונד סמוך ליום הארבעים, שבה נצפה עובר עם דופק שנראה מתפתח כראוי. הנחות אלו לוקות בחסר לפי חלק מן הפוסקים, כיוון שכפי שנראה בהמשך, יש מהפוסקים שאינם סומכים על בדיקת האולטרה-סאונד, ולשיטתם כל הפלה לאחר ארבעים יום עדיין משאירה אותנו בספק אודות ריקום האיברים. בנוסף לכך, במקרה שבו אין ידיעה על התפתחות תקינה, כגון שהתרחשה הפלה עצמונית ולא נעשתה בדיקת אולטרה-סאונד בכלל, אפשר שההפלה נבעה מחוסר התפתחות שנבע מחוסר תקינות כרומוזומאלית של העובר, או מהיריון שהשתרש אך מסיבה כזו או אחרת הפסיק להתפתח. באופן זה גם אם ההפלה הייתה בשלב מאוחר יותר, לדוגמה ביום השישים, עדיין יש להסתפק שמא העובר נפל מחוסר התפתחות, ועדיין לא הגיע למצב שאיבריו התרקמו, ולכן אין פוטר את הרחם.
ספק זה הינו מצוי מאוד, כיוון שברוב המקרים האולטרה-סאונד הראשון נעשה לאחר איחור בקבלת הווסת, בסביבות השבוע השישי, שהוא סביב היום השלושים ליצירת העובר. בשלב זה מצוי מאוד שהרופא יראה שק היריון, אך עדיין לא נצפה דופק, ואף אם נצפה דופק, עדיין שלב זה נחשב כמוקדם מאוד ביחס ליום הארבעים. והנה כאשר החלה הפלה ספונטנית כשבועיים לאחר מכן, בשבוע השמיני לאחר יום ה-44, אין לנו אפשרות לדעת מה מצב העובר בזמן ההפלה וממה נבעה ההפלה. חשוב לציין שרוב ההפלות מאופיינות בחוסר התפתחות של העובר.
במציאות הלכתית שונה נחלקו המהרי"ק והחכם-צבי. אבל ללא ספק מחלוקתם משליכה גם על הנידון שבו אנו עוסקים. מחלוקתם לגבי נפל שבדקו אותו לאחר ההפלה, ויש ספק אם נמצא בו ריקום איברים.
דעת המהרי"ק (שורש קמג) וכך נפסק ברמ"א (יו"ד שה,כג) שהיות ויש לנו בפדיון הבן חזקת חיוב שלא נפטר רחמה של האם, ובנוסף יש לנו חזקה על העובר שלא נתרקמו איבריו, חיוב פדיון הבן עומד בתוקפו. ואמנם לעניין טומאת לידה אנו מחמירים לראותו כוולד, כיוון שמדובר באיסור כרת, אך בוודאי שלא נקל עקב כך לעניין פדיון הבן.
החכם-צבי (סי' קד) חלק עליו, וטעמו: שהרי כנגד דברי המהרי"ק שיש חזקה שאיבריו של העובר עדיין לא התרקמו, קיים רוב – רוב ההריונות מתפתחים באופן תקין, ובלשון הגמרא "רוב נשים יולדות ולד מעליא". והרי כלל הוא שרוב וחזקה – רוב עדיף ולכן לדעתו במקרה שבו יש ספק, אנו תולים שהעובר התפתח והגיע למצב של ריקום איברים.
הפוסקים לא הכריעו במחלוקת זו. בשו"ת שאלת-יעב"ץ (ח"א סי' מט) נטה לדברי המהרי"ק, וכתב שבמקרה של ספק ריקום איברים יש לפדות את הבא אחריו, אך בלי ברכה. אך סיים שיש להתיישב בדבר, ואם יבוא לידו שוב, אולי יורה לפדות אפילו בברכה.
בשו"ת חתם-סופר (יו"ד סי' רצט) נטה לחשוש לדברי החכם-צבי, והעלה להלכה שאם לא בדקו את העובר ועבר שיעור שיש לחשוש לריקום איברים מעיקר הדין אין צורך לעשות פדיון הבן. אך אם רוצה לצאת ידי חובת כל הספקות, יפדה את בנו בלי ברכה וייתן לכהן את הסלעים במתנה על מנת להחזיר.
המסקנה העולה מתוך הדברים: בכל הפלה לאחר היום ה-44 [14] נראה שיש לומר כך:
א. אם יש ידיעה שההפלה הייתה מחוסר התפתחות של העובר, אזי גם אם ההפלה הייתה בשלבים מאוחרים יש לעשות פדיון הבן בברכה.
ב. אם יש ידיעה על התפתחות תקינה של העובר אחר יום הארבעים, אזי אם ההפלה הייתה לאחר יום ה-44 יש להניח שכבר היה ריקום איברים, ואין לפדות את הבא אחריו.
ג. אם אין ידיעה על התפתחות העובר בסמיכות ליום ה-44 ועדיין לא הוכר עוברה, אזי מספק יש לעשות פדיון הבן בלי ברכה.

ז. האם ניתן להסתמך על בדיקת אולטרה-סאונד

בזמננו שאפשר לברר את מצבו של העובר ברחם אמו על ידי מכשיר האולטרה-סאונד, ולבדוק אם יש ריקום איברים, יש מן הפוסקים[15] שנקטו שאפשר לסמוך על בדיקה זו ולקבוע את מצב העובר בזמן שבו הפסיקה התפתחותו, ועל פי זה לפטור את הבא אחריו מפדיון. וכן להפך, אם בבדיקה הדגים הרופא שק הריון ריק, או שק עם עובר שאינו מפותח, אף אם הפילה לאחר ארבעים יום, פודים את הבא אחריו בברכה. יש מן הפוסקים שנקטו שגם בזמננו אין אנו בקיאים בריקום איברים ואין לסמוך על בדיקת האולטרה-סאונד.[16] לפי זה גם בהיריון שהסתיים לאחר היום ה-44 ונצפתה באולטרה-סאונד התפתחות תקינה וריקום איברים, אין להקל ולפטור את הבא אחריו מפדיון הבן אלא יש לפדות את הבן בלי ברכה.
עקב כך חשוב מאוד במקרה שעובר הפסיק להתפתח בהיריון ראשון, החל מהשבוע השמיני, לברר בבדיקת אולטרה-סאונד את התפתחותו של העובר, וזאת על מנת שיתאפשר לקבוע אם נפטר רחמה של האישה.

ח. סיכום

1. עובר קודם יום הארבעים אינו נחשב לעובר לעניין פדיון הבן אלא ל"מיא בעלמא". זמן ארבעים יום מתחיל מזמן הבעילה הראשונה שלאחר הטבילה.
2. לאחר יום הארבעים מקבל העובר מעמד הלכתי לעניין פדיון הבן ובתנאי שהגיע העובר למצב של ריקום איברים.
3. 3. הגדרת ריקום איברים, כפי שנראה מדברי הגמרא במסכת נידה, ועל פי המציאות הרפואית הידועה לנו כיום, הינה עובר בעל צורה שיש בו: ראש, עיניים המרוחקות זו מזו, אף שחוטמיו קרובים זה לזה, פה שקוטרו כחוט השערה, גוף שגודלו כעדשה ביחס לראש, ללא חיתוך ידיים ורגליים. ויש אומרים אף היווצרות של עצם בגוף העובר.
4. בעובר שהתפתח כמצופה, ריקום איברים מתרחש לא לפני היום ה-41, אך גם לא לאחר היום ה-44.
5. במקום שבו יש ספק אם היה ריקום איברים יש לפדות את הנולד אחריו בלי ברכה.
6. מכשיר האולטרה-סאונד לפי רוב הפוסקים נחשב כמכשיר אמין על מנת לקבוע את מצב העובר ואת גיל ההיריון לעניין פדיון הבן.

 
הערות:
[1]. פורסם בתחומין לד (תשע"ד), עמ' 456-464.
[2].  חשוב להדגיש כי צורת חישוב ההיריון של חז"ל שונה מצורת החישוב של העולם הרפואי, בכך שהרופאים סופרים את שבועות ההיריון מיום קבלת הווסת האחרונה, ואילו חז"ל סופרים את ימי ההיריון מתחילת ההפריה. ההשערה היא כי ההיריון מתחיל כשבועיים לאחר קבלת הווסת ולכן ההבדל בין שני חישובים אלה הוא כשבועיים. לפיכך ארבעים יום של חז"ל הם סביב היום ה-54 של העולם הרפואי, בשבוע השמיני של ההיריון.
[3]. הנחה זו עולה מתוך דברי הגמרא (נדה כב,ב): "הא בר ארבעין וחד יומא, וחשיב מיומא דאזלא לטבילה עד ההוא יומא ולא הוה אלא ארבעין יומין".
[4]. אנו מצפים לראות דופק בעובר החל מן השבוע ה-7 של ההיריון (שבוע 5 להתעברות). היריון שלא נצפה בו דופק בשבוע זה, על פי רוב אינו תקין. Goldstein, I., Zimmer, E. A., Tamir, A., Peretz, B. A., & Paldi, E. (1991). Evaluation of normal gestational sac growth: appearance of embryonic heartbeat and embryo body movements using the transvaginal technique. Obstetrics & Gynecology, 77(6), 885-888.
[5]. חשוב לציין כי על אף מעמדו ההלכתי של העובר, המקבל תוקף רק לאחר ארבעים יום, נקטו הפוסקים שיש איסור להפילו כבר קודם ארבעים יום. בפוסקים הביאו נימוקים שונים לכך: איסור רצח (אגרות-משה חו"מ ח"ב סי' סט), איסור סתירת בניינו של הקב"ה (זוהר שמות ג,ב), איסור השחתת זרע (שו"ת חוות-יאיר סי' לא), איסור חבלה באם (שו"ת מהרי"ט ח"א סי' צז) או חובת הצלה של עובר שיש בו פוטנציאל חיים (הרב בקשי דורון, תחומין טו), ראה עוד בהרחבה ב'אנציקלופדיה הלכתית רפואית' ערך "הפלה", 2.ד. יש לציין שבהיריון שבו התקבלה פסיקה המתירה את הפסקת ההיריון, בוודאי יש להעדיף את הפסקת ההיריון לפני יום הארבעים.
[6].  וכן ברש"י בברכות ד,א ד"ה ובשליה, שכתב שסנדל, שליה או שפיר מרוקם מעידים על צורת אדם.
[7]. עין שו"ת חיים-שאל ח"ב סי' יז; יביע-אומר יו"ד ח"ו סי' כו. וכן נראה מתוך כל דברי הפוסקים הדנים בשאלת פדיון הבן לאחר הפלה שתלו את הדבר בריקום איברים ולא ביום הארבעים.
[8]. אף שאין הרבה מחקרים אודות איבריו של העובר בתקופה זו של ההיריון, וזאת מכיוון שאין לזה חשיבות רפואית, העצם הראשונה הנבראת בעובר היא חוט השדרה. משערים שעצם זו נוצרת בעובר בסביבות השבוע השמיני (מהווסת) כלומר בסביבות יום הארבעים מיצירת העובר. במילים אחרות, אין הבדל מהותי בין היווצרות הראש להיווצרות העצם, ובכל מקרה ריקום האיברים מתרחש באותו הזמן.
[9]. זמן 'הוכר עוברה' הוא שלושה חודשים אחר תחילת ההיריון. דבר זה נלמד מהפסוקים שנאמרו אצל יהודה ותמר: "ויהי כמשלש חודשים ויוגד ליהודה לאמור זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים". שיעור זמן זה מופיע אצל הנודע-ביהודה תנינא יו"ד סי' קפח, חתם-סופר יו"ד סי' רצט ומהר"ם שי"ק יו"ד סי' שה. ראה בהרחבה בספר 'אוצר פדיון הבן' פרק א, יג-יט.
[10].  התמונות נלקחו מאתר: https://embryo.soad.umich.edu. התמונות הינן פרי שיתוף פעולה עם המכון הלאומי לבריאות הילד והתפתחות האדם (NICHD). מטרתן הינה לתת תמונות תלת ממדיות של העובר, המבוססות על תהודה מגנטית. האוסף של התמונות נועד לשרת סטודנטים, חוקרים, רופאים ואת הציבור הרחב המעוניין ללמוד וללמד את ההתפתחות האנושית.
[11]. דברי תורה אינם צריכים חיזוק, אך אין מזרזים אלא למזורזים, ואין ספק שתמונה זו משקפת את דברי הגמרא על מצב העובר ביום הארבעים, ומיותר לציין שדברי הגמרא לא התבססו על מיקרוסקופ כזה או אחר.
[12]. חשוב להדגיש כי בשלב זה של ההתפתחות העוברית פער הגדילה בין העוברים אינו עולה על שלושה ימים.
[13]. בספר 'אוצר פדיון הבן', פרק א הערה ו הביא המחבר (הרב יוסף וייסברג) בשמו של הרש"ז אוירבך שרופאים אמרו לו שעד שישים יום אין ריקום איברים בעובר. ואמר על כך הרש"ז שאנו אין לנו אלא דברי חכמים שארבעים יום זהו הזמן הקובע. ונראה לי שאידי ואידי חד הוא. אלא שהרופאים כדרכם דיברו על שישים יום מזמן הווסת האחרונה, ואילו חז"ל דיברו על ארבעים יום מזמן ההתעברות. אם נחשב את ההפרש בין הזמנים הללו, דהיינו את 14 הימים שמזמן הווסת ועד לטבילה נקבל 46 יום. זמן זה כמובן כבר ממש קרוב למציאות שאנו רואים בתמונות ושחז"ל דיברו אודותיה.
[14].  יום ה-44 אינו תאריך ברור וייתכן שריקום האיברים מתרחש אף קודם לכן. אך מהתמונות ניתן לקבוע שביום ה-44 אין מקום להסתפק ובוודאי יש ריקום איברים.
[15]. הרב שלמה זלמן אוירבך, הובאו דבריו בספר 'אוצר פדיון הבן' פרק א סעיף יט; הרב שמואל הלוי וואזנר, הובאו דבריו ב'שיעורי שבט הלוי' קצד,ב, וכתב שם שיש חילוק בין גיל העובר לעניין טומאת לידה שאין סומכים על בדיקת אולטרה-סאונד לבין ריקום איברים לעניין פדיון הבן שסומכים על בדיקה זו. ומכל מקום כתב שצריך שתי בדיקות על מנת לקבוע נתון זה; הרב דב ליאור במענה לשאלת מכון פוע"ה; הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הובאו דבריו בתחומין ל; הרב שלמה דיכובסקי במענה לשאלת מכון פוע"ה.
[16]. הרב יצחק זילברשטיין והרב ישראל גנס במענה לשאלת מכון פוע"ה.

הפוסט מעמד עובר בן ארבעים יום לעניין פדיון הבן הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

הרב אריה כץ שליט"א 

1. ישנו איסור לשאוב חלב בשבת. באם השאיבה היא לתוך כלי מדובר באיסור דאורייתא.
2. אם השאיבה הינה לאיבוד מדובר באיסור דרבנן, ובמקום חולי או צער גדול הדבר מותר, אפילו כשאין פיקוח נפש.
3. מותר לאישה להניק כדרכה בשבת[3].
4. במקום סכנה ופיקוח נפש, כשאין אפשרות אחרת, מותר לשאוב חלב גם לצורך התינוק.

ב. יישום למעשה[4]
כאמור לעיל, במקום צער גדול התירו לשאוב חלב באיסור דרבנן, שמשמעותו חליבה לאיבוד. לאור זאת יוצא ששאיבת חלב בידיים לכיור וכד' היא הדרך העדיפה במקום צער. במידה והדבר איננו אפשרי, ניתן לשאוב במשאבה לאיבוד, ובאם ניתן רק לתוך כלי, הרי שעדיף לפגום את הכלי בסבון וכד' כדי שהשאיבה תהיה ישירות לאיבוד. במידה ואין לה סבון, הרי שיש לסמוך על דברי האבני נזר שגם באופן כזה, אם מרוקנים את הבקבוק לכיור ולא עושים בו שימוש, עדיין מדובר באיסור דרבנן, אך מחמת החשש לאיסור סקילה בכך, יש לדאוג שלא יצטבר בכלי שיעור של גרוגרת, שהוא כפית וחצי חלב, ותרוקן את הבקבוק כל פעם לאחר ששאבה מעט.
כאשר מדובר בשאיבה לצורך תינוק שניזון מחלב אם, וכגון שמדובר בפג שלא מסוגל עדיין לינוק וכד', הרי שמותר לשאוב חלב לצורך כך, אף על פי שמדובר באיסור דאורייתא, שכן אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, ותינוק שעדיין לא התנסה בתחליפי חלב, נחשב למסוכן לעניין זה. אמנם אם באופן רגיל הוא ניזון גם מתחליפי חלב, הרי שאין התיר לשאוב לצורך אכילה בשבת, משום שאין כאן פיקוח נפש.
אמנם במצב כזה השאיבה תהיה רק לצורך מזונו של התינוק בשבת עצמה, אך לא לצורך מזון של לאחר השבת, שהרי לצורך מזון של אחר השבת תוכל לשאוב לאחר השבת, ואין צורך לחלל שבת לשם כך.
כאשר התינוק יכול לינק, אלא שאמו לא נמצאת בסמוך אליו (וכגון שהיא רופאה או אחות שצריכה לעשות תורנות בשבת), הרי שלכתחילה תעשה כל מאמץ שלא תצטרך לשאוב בשבת, ורק אם אין אפשרות אחרת, יכולה לשאוב בשבת ולדאוג שהבקבוק יגיע לתינוק.
כאשר ישנה אפשרות להכין חלב אם שאוב בימות החול לצורך השבת (וכגון שהדבר ידוע מראש), הרי שבודאי יש בכך מעלה גדולה (ובשבת עצמה, על מנת שהחלב יישמר ולא יתייבש, תנהג כדלקמן), אך אין בכך חיוב גמור מן הדין[5].
ישנם מקרים בהם התינוק איננו מסוגל לשתות חלב אם (כגון פגים שצריכים תזונה מיוחדת) אפילו בבקבוק, אולם האישה רוצה לשאוב חלב על מנת שתוכל להניקו לכשיבריא, ובאם לא תשאב חלב עלול חלבה להתייבש. במקרים כאלו ניתן לשאוב את החלב לאיבוד (ובדרכים שפורטו לעיל), אולם אין היתר לשמור את החלב ולהקפיאו לצורך בעתיד, שכן באופן כזה מדובר באיסור דאורייתא שאיננו נצרך.
ג. משאבה חשמלית
כאשר אישה שואבת חלב במשאבה ידנית, הרי שבכל לחיצה ולחיצה על ידית המשאבה ישנו איסור חדש של שאיבה. לעומת זאת, במשאבות החשמליות הקיימות היום, הרי שרק הפעולה הראשונה של הצמדת המכשיר נעשית ע"י האישה, ומכאן ואילך כל השאיבה היא אוטומאטית[6]. מכאן עולה, שהדרך הטובה ביותר לשאוב חלב היא באמצעות חיבור המשאבה לשעון שבת לפני שבת והפעלתו בזמנים מסוימים לשם השאיבה. במידה וניתן להצמיד את המכשיר עוד לפני הפעלתו האוטומאטית על ידי שעון השבת, הרי שהדבר ראוי עוד יותר, שכן ייתכן וניתן להגדיר באופן כזה את כל פעולת שאיבת החלב כגרמא.
נשאלת השאלה מה הדין כאשר לא חברו את המשאבה לשעון שבת מלפני שבת, האם עדיף לשאוב במשאבה ידנית, בה כל פעולה היא איסור בפני עצמו, או במשאבה חשמלית, בה יש איסור אחד של שאיבת חלב, אך מלבדו קיים גם האיסור של עצם הפעלת המעגל החשמלי.
כאשר מדובר בשאיבה לאיבוד נראה שעדיף להשתמש במקרה כזה במשאבה ידנית. הסיבה לכך היא שאמנם לדעת פוסקים רבים אין איסור דאורייתא בסגירת מעגל חשמלי שאיננה כוללת בתוכה פעולות נוספות (כגון מבעיר בהדלקת נורת להט), אולם לכתחילה אנו חוששים לדעת החזון איש ועוד פוסקים ומחמירים בדבר[7].
אולם כאשר מדובר בשאיבה לצורך התינוק, נראה לכאורה שעדיף להשתמש במשאבה חשמלית אף שמפעילים אותה בשבת, מאשר משאבה ידנית, שכן בודאי כמות האיסורים עדיין תהיה קטנה יותר, ועוד שדעת רוב הפוסקים שאין בחשמל איסור דאורייתא (אמנם האיסור הראשוני של השאיבה קיים, ולא יעזור להצמיד את המשאבה לפני ההפעלה, שכן ברגע ההפעלה הוא עושה מעשה בידיים של שאיבה, אך עדיין מדובר במעשה איסור אחד ולא בכמה איסורים), והדרך העדיפה ביותר היא שתצמיד את המשאבה לגופה לפני הדלקת המכשיר, ותדליק את המכשיר בשינוי כגון באמצעות המרפק.
הרב שמואל אריאל במאמרו "עשיית מלאכה בשינוי בשבת, במקום צער או הפסד" (תחומין לא עמ' 80-96) כתב גם הוא שעדיפה שאיבה במשאבה חשמלית והפעלתה בשינוי, מאשר שאיבה במשאבה ידנית, אולם הוסיף וכתב שאף במקום שהותר רק לשאוב לאיבוד משום צער, ואין מדובר בפיקוח נפש, הפעלת משאבה חשמלית בשינוי עדיפה על הפעלת משאבה ידנית. לענ"ד במקרה כזה עדיפה משאבה ידנית, שכן ישנה מחלוקת גדולה מהם גדרי השינוי הנצרכים על מנת שמלאכה תחשב כשינוי, ועקב החשש של נגיעה באיסור דאורייתא, לא כדאי להזדקק לכך. אמנם אם אין משאבה ידנית וזוהי הדרך היחידה לשאוב את החלב לאיבוד, והמכשיר לא הופעל באמצעות שעון שבת לפני שבת, נראה שיש להתיר להדליק את המכשיר בשינוי בשבת עצמה.

ד. סיכום

1. מותר להניק בשבת תינוק כדרכו, גם אם אין הוא נצרך לכך למזונו. ההנקה מותרת גם בסמוך למוצאי שבת, ואין שום הידור בהמתנה ליציאת השבת.
2. באם יש צורך – מותר לשאוב חלב עם היד ישירות לפי התינוק על מנת לגרום לו להתחיל בפעולת היניקה.
3. שאיבת חלב בשבת הינה פעולה אסורה. במידה ומטרת השאיבה היא לצורך שתיית החלב מדובר באיסור תורה. במידה והחלב הולך לאיבוד מדובר באיסור דרבנן.
4. תינוק שאיננו מסוגל לינוק, ותזונתו מתבססת על חלב אם שאוב, ראוי להדר ולשאוב חלב בימות החול לצורך הזנתו בשבת (ובשבת עצמה לשאוב לאיבוד כדלקמן על מנת לשמר את ייצור החלב). במידה ולא הוכן חלב שאוב מבעוד יום, או שקשה לאישה להכין, מותר לשאוב חלב לצורך תזונת התינוק על פי סדר העדיפויות הבא:א. להכין מבעוד יום משאבה חשמלית שתידלק באמצעות שעון שבת. אם ניתן להצמיד את המשאבה לגוף לפני הדלקתה, ראוי לעשות כן.
   ב. לא הוכנה משאבה חשמלית מבעוד יום, להפעיל בשינוי (כגון באמצעות המרפק) משאבה חשמלית בשבת עצמה.
   ג. במידה ואין משאבה חשמלית, ניתן לשאוב חלב בשבת באמצעות משאבה ידנית.
5. האמור בסעיף הקודם נכון גם במידה ומדובר בתינוק המסוגל לינוק, אולם מסיבה כלשהיא לא תוכל האישה להניקו במהלך השבת ויצטרך לשתות מבקבוק, אולם יש להשתדל שלא להגיע למצב כזה.
6. בכל מקרה, אין לשאוב בשבת חלב לצורך ימות החול.
7. תינוק שאיננו מסוגל לשתות חלב אם, ואמו שואבת חלב בימות החול על מנת שכשיוכל לשתות חלב אם יהיה לה חלב, ובמידה ולא תשאב חלב בשבת עלול חלבה להתייבש, או שאימו סובלת מגודש המצערה, מותרת לשאוב בשבת חלב לאיבוד על פי סדר העדיפויות הבא:
   א. הכנה מבעוד יום של משאבה חשמלית וכדלעיל.ב. לא הוכנה משאבה חשמלית מבעוד יום, שאיבה באמצעות משאבה ידנית.ג. במידה ואין משאבה ידנית, ניתן להפעיל בשבת את המשאבה החשמלית בשינוי.
8. צורת שאיבת החלב לאיבוד תהיה על פי סדר העדיפויות הבא:
   א. שאיבה לכיור או על גבי קרקע.ב. במידה ואין אפשרות כזו (כגון שעל פי צורת המשאבה אין אפשרות שלא לשאוב לתוך בקבוק), יש לשים סבון כלים בתוך הבקבוק לפני השאיבה על מנת לפגום את החלב שיצא לבקבוק.ג. באם אין סבון כלים או חומר פוגם אחר, ניתן לשאוב ישירות לתוך הבקבוק ולרוקנו בכל פעם לפני שמצטברת כמות של כפית וחצי בבקבוק.
9. בכל מקרה, אין לשמור את החלב שנשאב בשבת כשאינו נצרך להזנת התינוק בשבת עצמה.

/ הרב אריה כץ הוא רב משיב במכון פוע"ה ודיין בבית הדין לממונות ארץ חמדה – גזית, ירושלים

הערות:

[1] פורסם ב"אמונת עיתך" 107, תשע"ה, 109-114
[2] ועיין בתורת היולדת פרק מא הע' א שהביא בשם הרב ואזנר, שבזמן הזה, ששאיבת חלב הפכה לדבר רגיל ומקובל, גם התוספת שבת יודה שמדובר באיסור דאורייתא.
[3] באור שמח (הל' שבת פ"ח הל' י) כתב, שההנקה מותרת אף במקום שאין כאן פיקוח נפש לתינוק, כגון שהוא אוכל גם דברים נוספים, והסברא לכך היא שחלב בפי התינוק נחשב אוכל ולא משקה, ובדיני מפרק נפסק שאין איסור בסחיטה (שגם היא תולדת מפרק) לתוך אוכל, ודווקא כשמדובר במשקה יש איסור. לשיטות הסוברות שחלב בפי התינוק נחשב משקה, יש לומר שהתינוק עצמו הוא שעושה את פעולת ההנקה ולא האמא, ואף שיש איסור דרבנן לתת לתינוק לעשות איסור בידיים, במקום שזה דרך גידולו לא גזרו. ובשו"ת רבי אליעזר גורדון (סימן יב הע' ו) דחה דבריו, ונשאר בצ"ע איך ניתן להניק בשבת כאשר אין זה עיקר מזונו של התינוק. אולם עיין בשמירת שבת כהלכתה (מהד' חדשה פל"ו הע' סז) שיישב את דברי האור שמח, והביא בשם הגרש"ז אוירבאך זצ"ל שיניקת תינוק בשבת נקראת דרך אכילה ולא מפרק, ולכן ותר להניק גם סמוך למוצ"ש, ואין צורך להמתין עד צאת השבת, אף שהתינוק לא יסתכן בכך.
[4] עקרונות היישום למעשה נלקחו ככלל מדברי השמירת שבת כהלכתה (מהד' חדשה פל"ו סעיפים יט – כב) תוך העזרות בספרים נשמת אברהם (או"ח סימן שכח), אנציקלופדיה הלכתית – רפואית (ערך הנקה) וספר תורת היולדת (פמ"א).
[5] בסימן רמח סעיף א מבואר, שמיום רביעי בשבוע, אין לעשות מעשה שבעטיו עלולים להגיע למצב של חילול שבת. בשער הציון (סימן שמד ס"ק ט) כתב, שאיש צבא המחויב בפקודה לסיים מלאכה עד שבת בצהריים, צריך לדאוג לסיים אותה לפני שבת, שכן כל מה שאפשר להכין לפני שבת על מנת שלא יצטרך לחלל שבת, מחויב לעשות. אך במשנה ברורה (סימן של ס"ק א) לגבי מעוברת בחודש התשיעי, כתב רק שמן הראוי להכין את צרכיה לפני שבת שמא תלד בשבת, ולא שמדובר בחובה גמורה. ועיין בשמירת שבת כהלכתה (מהד' חדשה פל"ב סעיף לד) שכתב שמעשה שיש בו טורח גדול, מעיקר הדין אין חיוב לעשותו כדי למנוע את הצורך בחילול שבת. נראה שתוספת של שאיבות חלב במשך כל השבוע, על מנת לספק את כל מזונו של התינוק בשבת, מוגדרת כטורח גדול.
[6] בנשמת אברהם מביא, שיש סוג נוסף של משאבה חשמלית, שבו יש חור שהאישה צריכה לכסות ולרפות לסירוגין באצבעה. דינו של מכשיר זה זהה למשאבה ידנית, בה כל פעולה הינה איסור בפני עצמו.
[7] ראה שמירת שבת כהלכתה מהד' חדשה פי"ג הע' א שיש לחשוש לדעת החזון איש שיש בחשמל איסור בונה וסותר. ובפרק לב (סעיף פו) התיר להפעיל מזגן בשבת רק לצורך חולה שיש בו סכנה, זאת אף שבמנחת שלמה (ח"א סימן יא) כתב הגרש"ז אוירבאך שמדובר בחידוש גדול עד מאוד, וכל מי שנשא ונתן הלכות חשמל בשבת (כולל הוא עצמו בספרו מאורי אש) לא הזכיר כלל שיש לחשוש למלאכות אלו. לעומת זאת, בפרק יג (סעיף לט) התיר לומר לנכרי להדליק מזגן בשבת ביום חם, ומקורו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן כג), שהתיר משום שכתב שיש בכך רק איסור דרבנן, ולצורך גדול התירו אמירה לנכרי באיסור דרבנן. אמנם הגר"י אריאל אמר לי שלדעתו פשוט שעדיף להשתמש במשאבה חשמלית אפילו אם צריך להפעיל אותה בשבת , מאשר במשאבה ידנית בה כל לחיצה היא פעולה בפני עצמה, וזאת אפילו במקום בו אנו מתירים רק שאיבה לאיבוד.

הפוסט הנקה ושאיבת חלב בשבת הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

שאלה:
אישה שהתחילו אצלה צירי לידה, האם יכולה להשתמש בשבת במכשיר "טנס" להקלה על הכאבים? 

1. איסור שבודאי קיים בשימוש במכשיר הינו אופן הפעולה החשמלי שלו. אמנם אין בו נורות להט, ולכן לדעת רוב הפוסקים מדובר באיסור דרבנן של מוליד זרם (הדברים ארוכים ואכמ"ל). גם לדעת החזון איש שיש בסגירת מעגל חשמלי ופתיחתו איסורי בונה וסותר, יש כאן לכאורה צד  של קולא בכך שהמכשיר מופעל באמצעות סוללות ואין כאן חיבור לקרקע. ובאם המכשיר כבר פועל לפני שבת, הרי שנלחיצה על הכפתורים רק משנה את עוצמת הזרם ולא מפעילה או מכבה אותו, אבל לפי הנראה היא כן פותחת וסוגרת מעגלים חשמליים, שכן הכיתוב על הצג משתנה.
2. כתיבה על הצג – הלחיצה על הכפתורים השונים גורמת לכיתוב של הפעולה שנעשתה להופיע על הצג. הנה בעניין זה, לגבי כתיבה על מחשב, כבר כתב בנשמת אברהם (שימן שמ סעיף ד): "לכאורה אין כאן איסור דאורייתא של כתיבה במה שמתקתקים ומופיעים אותיות ומילים על מסך המחשב, כי האותיות מופיעות על המסך על ידי "ירי" של אלקטרונים על חומר זרחני אשר מרוח על הדופן הפנימית של המסך ומאיר בצורה של אותיות", והביא כן בשם הגרש"ז אוירבאך, שכל עוד לא נשמרים הנתונים על גבי דיסקט, חשוב ככתב שאינו עשוי להתקיים, וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סוף סימן מח) שכתיבה על מחשב נחשבת כדבר שאינו מתקיים. אכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן לז) דעתו שגם בכתיבה על מחשב יש איסור דאורייתא, שכן אף על פי שהכתיבה תימחק, כרגע היא ראויה להתקיים מצד עצמה, והפעולה היא מעשה חדש, וכן אף על פי שהכתיבה אינה בידיים, אלא באמצעות לחיצה על המקשים, היות וזו דרך הכתיבה זה נחשב למעשה בידיים (ולפי זה גם בנידון דידן, אף שלוחצים על כפתור אחד שיוצר את הכתיבה אין זה משנה, כמוכח מדבריו שם, ואף על פי שעיקר הפעולה בלחיצת הכפתור זה הגברת הזרם, ונכיתוב הוא רק נלווה, הרי יש כאן פסיק רישא, והדבר ניחא ליה, שכן טוב לאישה לראות מהי הרמה של פעולת המכשיר כרגע, ואך אם נאמר שמדובר באיסור דרבנן יש לדון בדבר מצד פסיק רישא בדרבנן). אמנם לכאורה היות ומדובר במכשיר המופעל באמצעות סוללות, הרי שכתב זה ימחק גם ללא פעולה ברגע שיגמרו הסוללות, ואם כן יש כאן כבר כתב העומד להימחק מתחילתו, ואולי גם הוא יודה בכך וצ"ע. על כל פנים, דעת מרבית הפוסקים שאין בכתיבה כזו איסור דאורייתא, אלא איסור דרבנן.
3. הדבקת המדבקות על הגוף – נראה שדין זה קל יותר, הן מצד העובדה שמדובר בהדבקה שאינה של קיימא (והשימוש במכשיר נמשך פחות מיממה), הן מצד שמדובר במדבקה רב פעמית, והן מצד העובדה שמדובר בהדבקה על גוף האדם, וכלל לא ברור שיש בכך איסור.

מהאמור לעיל עולה, שעל פי השיטות המקובלות, השימוש במכשיר זה כרוך בעבירה על איסורי דרבנן, אך יתכן ויש שיטות ולפיהם מדובר באיסורי דאורייתא.
ג. השימוש במכשיר להרגעת יולדת
למעשה, המכשיר עשוי להקל על כאבי היולדת, ואף שבשעת הלידה עצמה ממש אין הוא כבר יעיל, הרי שבשעות שלפני הלידה עד עצם הלידה הוא יכול לתרום להרגעת כאבי היולדת, ובודאי שניתן להכליל זאת ב"יתובי דעתא" של היולדת.
אך יש לדון מאיזה שעה ניתן להשתמש במכשיר זה, שכן כפי שראינו לעיל, ככל שמתחילים בשימוש יותר מוקדם, הוא משפיע יותר על הקלת הכאב, ואילו הגדרת יולדת לעניין חילול שבת הינה רק כשיושבת על המשבר או כשמתחיל לרדת דם או כשאינה יכולה ללכת (שו"ע או"ח סימן של סעיף ג) , שזהו לרוב שלב הרבה יותר מאוחר מהופעת הצירים הסדירים. ואמנם לעניין נסיעה לבית החולים מקלים ליסוע קודם לכן, על פי דברי הט"ז (שם ס"ק ב) והמשנה ברורה (ס"ק ט), שאם נמתין לקרוא למיילדת לזמן הזה היא עלולה להגיע לאחר הלידה, אך יש לדון בעניין זה, שאינו נחוץ ממש ללידה עצמה, אלא להקלת כאבי היולדת מצד "יתובי דעתא". אכן, נראה שגם בזה שייך להקל לאור דברי הגר"י זילברשטיין המובאים בנשמת אברהם (או"ח סימן שם ס"ק ט):
"כל דבר שנחוץ לעשותו ליולדת אין צריך להמתין לג' הסימנים. כל מה שהג' סימנים אומרים הוא שמעת שהופיע אחד מג' הסימנים מותר כבר מאותה שעה ואילך לעשות אותם הדברים שסובלים דחוי ואין כל הכרח לעשותו מיד וניתן להמתין כגון בישול חמים, שחיטה".
כלומר דווקא הכנות לאחר הלידה ניתן לעשות רק מעשה זו, אבל דברים הנצרכים כבר לעכשיו ניתן כבר לעשותם.
ד. סיכום
נראה שיולדת המרגישה צורך להשתמש במכשיר האיזי טנס להרגעת כאבי הלידה, יכולה לעשות זאת גם בשבת, ומכל מקום נראה שאם ישנה אפשרות סבירה שתצטרך להשתמש במכשיר בשבת, שתדליק את המכשיר קודם השבת, ובשבת עצמה רק תחבר את האלקטרודות לגופה, ואת הלחיצה על הכפתורים תעשה בשינוי, כגון בגב היד.
[1] שאלה שהגיעה לבית ההוראה של מכון פוע"ה. תקציר המאמר פורסם ב"אמונת עיתך" 96, תשע"ב, 71-73

/ הרב אריה כץ הוא רב משיב במכון פוע"ה ודיין בבית הדין לממונות ארץ חמדה – גזית, ירושלים

הפוסט שימוש במכשיר "טנס" להקלת צירי לידה בשבת הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

ב. היבט אמוני

האם טירחה זו לאסוף את דם חבל הטבור מכל תינוק כדי שישמש מעין "קרן הקיימת לו" לאוי"ט, אין בה חלילה משום הבעת חוסר ביטחון בבורא עולם ובהשגחתו? אילו היה חולה לפנינו, בוודאי לא היתה עולה השאלה, אך כלום מותר לחפש מלכתחילה מחלות ומרעין בישין? האם עולה הדבר בקנה אחד עם ההדרכה "תמים תהיה עם ה' אלקיך"?
נראה שאין הדבר כך. הקדמת רפואה למכה מיוחסת כבר לקב"ה – "אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה תחילה" (מגילה יג,ב). אמנם קשה לדבר כאן על חובה, אף לא לפנים משורת הדין, אולם בוודאי יש ערך במעשה שעשוי להועיל גם לאחרים בעוד ימים רבים.[5] נראה שדבריו של הר"מ פיינשטיין בשבחו של ביטוח החיים (אגרות-משה או"ח ח"ב סי' קיא) יפים גם בנידון דידן:
כיון שהשי"ת נתן דעה בדורות האחרונים שיהיה עסק זה של אינשורענס בעולם, שהוא השארה לזקנותו ולירושה בדרך טבעי, הוא דבר טוב וראוי גם לאנשים כשרים יראי השי"ת ובוטחים רק על השי"ת, שהוא הנותן עצה למיקני נכסין. דגם מי שקונה אינשורענס הוא נמי עצת השי"ת למיקני אינשורענס, ובוטח על השי"ת שיוכל לשלם בהגיע הזמן בכל שנה. וזהו הבטחון שאנו מחוייבין.
אם בדמים של ממון כך, ק"ו בדמים כפשוטו, העשויים להציל חיים באופן ישיר וממשי.

ג. איסוף הדם בשבת

בעת ביצוע האיסוף בשבת מתעוררות השאלות ההלכתיות הבאות:

1. דיקור – כאמור לעיל, חבל הטבור מנותק כבר מן הילוד בעת הדיקור, אך עודנו מחובר לשליה אשר טרם נפלטה מן הרחם. האם יש בכך איסור חובל של האם?
2. צביעה – הדם הזורם לתוך השקית מתערבב עם החומר וצובע אותו. האם זו צביעה האסורה בשבת?
3. קשירה – בתום התהליך חוסמים את יציאת הדם מהשקית ע"י קשירה כפולה של צינורית הגומי סביב עצמה. קשר זה אמור לשמור את תכולת השקית במשך 72-48 שעות, עד אשר תגיע השקית לבנק. שם מוצא הדם מן השקית ומועבר להקפאה. האם קשר זה מותר בשבת?
4. הדבקה – כיון שהשקית נשמרת בתנאים סטריליים לא ניתן להקדים את הצמדת המדבקה לשקית לפני איסוף הדם ולפני השבת. האם הדבקה זו מותרת?
5. מוקצה – האם הדם שנאסף אסור בטלטול משום מוקצה, שהרי הוא נולד – כפשוטו?
6. הכנה משבת לחול – שמא זו הבעיה בהליך איסוף הדם?

ד. חובל

1. נטילת נשמה

סביב ביאורה של המשנה בראש פרק שמונה שרצים (שבת דף קז,א) נחלקו ראשונים במהות האיסור בחובל בשבת. לפי רש"י, תוספות ורוב הראשונים (רמב"ן וסיעתו) האיסור הוא משום נטילת נשמה, כמו שוחט.[6] וכך ביאר זאת רבנו תם (תוס' כתובות ה,ב ד"ה דם): "ונראה לפרש דהוצאת דם חשיבא נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש, וכשנוטל מקצתו – נוטל מקצת נשמה."
בנידוננו אמנם השליה, שאליה מחובר עדיין חבל הטבור, טרם יצאה מרחמה של האם, אבל מאידך גיסא היא כבר איננה חלק מגופה, וכבר אין לחבל הטבור הנמצא מחוצה לה קשר למחזור הדם של האם היולדת. השליה עדיין מחוברת לדפנות הרחם באמצעות נימי דם דקיקים, אבל אלה הולכים ומתנתקים באותן דקות, עד לפליטתה של השליה מתוך הגוף.
יש אפוא לדון במעמדה של השליה, כדרך שדנים בגמ' כתובות (ה,א) על דם הבתולים, האם הוא "מיפקד פקיד או חבורי מחבר" – לאמור: האם הדם נחשב כבלוע וכספוג בתוך הבשר, ואז יש בהוצאתו משום איסור חובל; או שהדם רק כנוס בו, ואין בהוצאתו איסור, כיון שדומה הדבר לפתיחת ברז שעד כה מנע מן הדם לפרוץ החוצה.
ביחס לשליית בהמה נאמר שהיא "כפירשא בעלמא" (חולין קיג,ב) ומשום כך המבשלה בחלב אינו עובר על איסור דאורייתא של "לא תבשל גדי בחלב אמו". וכן מקובל, שמן הדין אין חובה לקבור את השליה. אמנם לפי המשנה בסוף מסכת תמורה "הפילה שליה – תקבר" (מדובר על בהמה וקבורתה מדין קדשים), אך זה נובע מהטעם שאין שליה בלא ולד, והוולד שנותר בה הוא המחייב את הקבורה. אולם כשיש ולד חי שיצא עם השליה, משמע שהשליה כשלעצמה איננה טעונה קבורה. וכן משמע מדברי הירושלמי (שבת פי"ח ה"ג),[7] שקבורת השליה הוא עניין של מנהג – שהיא ערבון לארץ, שממנה לוקח האדם ואליה ישוב.
אך נראה שאין בכל אלה ראיה שהשליה תיחשב "מפקד פקיד" כאשר היא עדיין ברחם. יתכן שההגדרה "פירשא בעלמא" מתייחסת לשליה לאחר יציאתה, אבל בעודנה בתוך הרחם הרי היא חלק מגוף האשה.[8] ומקבורה אין ראיה כלל, שהרי אפילו אבר מן החי אין חובה לקבור, כפי שפסק בעל נודע-ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' רט).[9]
אולם אנו דנים בעיקר בחבל הטבור, ומסתבר שיש לדמותו יותר לדם הבתולים, לפי הצד שהוא התנתק מהגוף עוד קודם לבעילה ("מיפקד פקיד"), והבעילה רק מסירה את הפקק ומאפשרת לדם לפרוץ החוצה (ומשום כך אין בבעילה בשבת משום חובל). כאמור, הדם שבחבל הטבור כבר איננו חלק ממחזור הדם של האם, וגם אינו נצרך עוד לה או לתינוקה.[10] ומסתבר אפוא שגם בדיקורו אין משום נטילת נשמה.
בוודאי שהדבר הוא כך אם אוספים את הדם מחבל הטבור לאחר יציאת השליה,[11] שהרי דעת ר' יוחנן (שבת עה,א) לגבי איסוף הדם מחילזון, שאין בכך משום נטילת נשמה במקרה "שפצעו מת", כפי שיבואר להלן.

2. דש

לדעת הרמב"ם (הל' שבת ח,ז) החובל חייב משום דש. הולך הוא לשיטתו, שאדם נחשב כגידולי קרקע. מסברה נראה שאין לחלק בין חי למת, כדרך שאין לחלק בין זיתים וענבים תלושים למחוברים, שחיוב סחיטתם הוא משום מפרק, שהוא תולדה דדש. וכן מוכח מהברייתא של חילזון (שבת עה,א) שר' יהודה מחייב על פציעתו משום שפציעה בכלל דישה. מהאוקימתא של ר' יוחנן, שפצעו מת, משמע שלעניין דש יתחייב גם בחילזון מת. מכאן הוכיח הפרי-מגדים (א"א שטז,טו), שגם במת יש איסור מפרק.[12]
לאור זאת היה מקום לשער, שלשיטת הרמב"ם איסוף הדם מחבל הטבור ייאסר, ללא הבחנה בין מקומה של השליה, אם היא בפנים או בחוץ.[13]
בסוגיה הנ"ל במסכת שבת (עה,א) נחלקו תנאים – לדעת ת"ק הפוצע חילזון מת, פטור, כיון שאין דישה אלא בגידולי קרקע. אם החילזון חי, סובר ר' יוחנן שחייב משום נטילת נשמה (ואילו אביי ורבא פוטרים, משום שמתעסק הוא אצל נטילת נשמה). ולר' יהודה חייב הן בחי והן במת משום דש. בהגדרת הפוצע ביאר רש"י: "הפוצעו – דוחקו בידו שיצא דמו." מדוע הדגיש רש"י את הדחיקה, הרי אפשר לפצוע גם ע"י חיתוך בעלמא? מכאן ביקש בעל אגלי-טל (מלאכת דש טו,ה) לדייק –
דסבירא ליה, דלא חשוב מפרק אלא בעושה מעשה בדבר המתפרק, כמו בדישה שחובט בחיטים עד שמתפרקין. וכן בסחיטה, שדוחק במשקה; וכן בחולב, שמושך הדד עד שהוא דוחק בחלב הבלוע בדדין. אבל בדם חילזון, שמפקד פקיד, אם פוצע החילזון – לא עשה מעשה בגוף הדם אלא כפותח פתח לפניו.
כסברה זו כתב החת"ם סופר בסוגיית דם בתולים בשבת (חידושי כתובות ה,ב ד"ה מיפקד). לדעתו, כשם שהסוחט ענבים עובר על איסור רק אם סחט בידיו את הפרי, ואילו אם קילפו וכתוצאה מכך זב ממנו משקה הרי אין בזה סחיטה, כך גם בדם בתולים – אם הוא "מיפקד פקיד", אין בזה משום מפרק אף לשיטת הרמב"ם, דדמי לפתיחת פתח ולקילופו של פרי.
מן הדברים הללו עולה, שמותר לדקור עטין של בהמה בשבת על מנת שהחלב יזרום ממנו מאליו; והוא הדין בדם החילזון כשהאדם אינו דוחקו בידיו. אולם אם כך, לכאורה כל הקזת דם היתה מותרת, שהרי על מנת להוציא את הדם אין צורך בדחיקה. והרי בכל זאת הרמב"ם אסר את הדבר משום דש?
נראה שיש לחלק בזה בין דם שהוא "חיבורי מיחבר", שבו חל איסור דש גם אם אינו דוחק על מנת להוציאו, לבין דם שהוא "מיפקד פקיד", שבו חל איסור דש רק אם דוחק להוציא את הדם. כך עולה ממש"כ הרש"ז אוירבך ב"קונטרס החליבה" (מנחת-שלמה תניינא סי' לא) ביחס לסברתו של בעל אגלי-טל הנ"ל:
ונמצא לפי זה דהוא הדין בנידון דידן, גבי חליבה, שהחלב הכנוס בתוך הדד פקיד ועקיר בתוך עטיני הדד, כמו שכתב רש"י בדף צה,א. מסתבר דדמי לפציעת חלזון, ואי אפשר לחייב משום חולב, אלא אם כן הוא דוחק ממש את החלב שבפנים ודוחפו לחוץ. מה שאין כן עשיית פתח גרידא, לאו היינו דש. והרי זה דומה להמבואר בכתובות ה,ב – דאי דם מיפקד פקיד, פטור על הוצאת הדם בתולים. וטעמא דלא חשיב להרמב"ם כדש, היינו משום דדווקא אי חבורי מיחבר אז הוא דחשיב כאילו עשה מעשה בגוף הדם להוציא ממקום בליעתו; משא"כ אי מיפקד פקיד, לא חשבינן ליה אלא כעושה פתח בלבד, וכמבואר שם באגלי-טל.
ועדיין ישאל השואל: כיצד ניתן להבחין בין דם שיש להגדירו כמיחבר ובין זה שיש להחשיבו מיפקד? לכך מתייחסים דבריו בהמשך:
שאני דם, דאע"פ שהוא כנוס בעורקי הדם אפילו הכי חשיב טפי כגוף אחד עם הגיד עצמו, שהרי הדם הוא הנפש וגורם חיות להגיד. ולכן עצם החבלה בעור הגיד חשיב נמי כמעשה בגוף הדם עצמו. מה שאין כן בחלב דעקיר ופקיד בעטיני הדד – לא מחייב משום חולב, אא"כ דוחק ממש את גוף החלב לצאת. וכמו"כ בדם חלזון הראוי לצביעה – הרי כתבו שם בתוס', וכן בכתובות ה,ב, שאותו הדם הראוי לצביעה לית ביה משום נטילת נשמה, מפני שכבר נעקר מן הגוף, ואינו דומה כלל לדם הכנוס בוורידי הדם… ואם כי יודע אני שלמעשה קשה לסמוך על הבדלים וחלוקים כאלה, עם כל זאת כדאי הוא האגלי-טל לסמוך עליו, ובפרט שכן נראה גם מסוגית הגמ' בכתובות.
נמצאנו למדים, שגם לרמב"ם, שאינו רואה בחובל נטילת נשמה, יש משמעות לחיבור שבין הדם שיצא לבין הנפש והחיות.
נראה שבדם הכנוס בחבל הטבור אחרי צאתו מגוף האם, חלות אותן הגדרות שבדברי הרש"ז זצ"ל: הוא כבר נעקר מן הגוף, ואיננו דומה כלל לדם הכנוס בוורידי הדם. לפיכך אין בו איסור דישה ללא לחיצה או דחיקה. למעשה, הדם יוצא מחבל הטבור גם ללא דחיקה, וממילא אין בהחדרת המחט לתוכו אלא משום הסרת המונע בלבד.
יש אפוא להתיר בשופי לדקור את הווריד שבחבל הטבור לאחר שהשליה יצאה, ויש לצדד ולהתיר זאת גם בטרם יציאתה.

ה. צובע

במקרה שלפנינו מדובר בצביעה שבוודאי אין בה כל צורך. יתרה מזאת, אין בה כל עניין. ולכאורה יש מקום לדמות את הדבר לדין שבשו"ע (או"ח שכ,כ בשם היראים) שהאוכל תותים או שאר פירות הצובעים צריך להיזהר שלא יגע בידיו בבגדיו או במפה.
ברם, בסוגיה בכתובות משמע שכל הדיון בדם בתולים הינו אם יש בזה חובל. ואכן, מדוע לא נאסרה הבעילה משום צובע, הרי ניחא לו לבעל לראות סימני דם על הסדין? מכאן ביקש החת"ם-סופר (חידושי כתובות ה,ב ד"ה ויש לעיין) להוכיח –
דלא שייך צביעה אלא כשהוא לצורך דבר הנצבע, כגון בית השחיטה, שעי"ז יראו שנשחט היום… מה שאין כן צביעת הסדין איננו לצורך הסדין – אדרבה, לכלוך הוא לו – רק לפרסם שהיא בתולה, וזה לא מיקרי צובע.
סברה כזו הובאה להלכה בשם הרדב"ז במגן-אברהם (שכ,כד),[14] בקשר לדינו של היראים שהובא בשו"ע, הנ"ל. ובשמו הובא הדבר במשנה-ברורה (ס"ק נט): "ויש מקילין בכל זה, כיון שהוא דרך לכלוך. ויש לסמוך עליהם היכא דאי אפשר לו ליזהר בזה."
בנידון שלפנינו, נכון אמנם שאין זה דרך לכלוך, אבל לא זו בלבד שאין צורך לא במישרין ולא בעקיפין בצביעה ובדבר הנצבע, אלא הצורך הוא הפוך – הנוזל השקוף הוא אשר נצרך לדם על מנת לשומרו, ובכך קל הדבר מבעילת מצווה, ששם יש עניין עקיף בצביעה, וק"ו (עפ"י החת"ס) שלא יהיה לזה גדר של צובע.
סברה נוספת לקולא היא שאין מדובר כאן בדבר שדרכו לצבוע. דבר זה יש ללמוד מדין היראים הנ"ל, החושש לצובע בפעולת קינוח הידיים הצבועות במפית, בעוד שאין כל בעיה בצביעת הפנים עצמם ע"י אכילת הפרי. והטעם לכך הוא, שאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע.[15] נראה שההגדרה "דרכו לצבוע" שונה מעט מהמקובל בשאר מלאכות שבת – בשאר המלאכות, "אין דרכו" הכוונה בדרך כלל לשינוי באופן הביצוע או בתכלית; אבל בצובע משמעות "אין דרך צביעה בכך" היא שעל אף שיתכן ובפועל יש כאן צביעה – אין לכך כל משמעות, כי הצבע איננו רלוונטי כלל ועיקר, והרי זה בגדר "חזותא לאו מילתא" (ב"ק קא,ב).[16]
אחת ההשלכות של הבחנה זו היא, שבשאר מלאכות השינוי אינו מתיר לגמרי, אלא משאיר זאת בגדר איסור דרבנן; ואילו בצביעה שעומדת תחת ההגדרה הנ"ל – מותר לחלוטין. על פי יסוד זה יובן מדוע אין כל בעיה בצביעת הפנים ע"י הפירות – כי אין כל נפקותא לפנים הצבועות ע"י מי פירות בין באיש בין באשה.[17]
מלבד כל זה יש להעיר, שאין מדובר כאן ביצירת צבע, אלא רק במים הנמהלים בדם וכך גם נצבעים. מצב זה הוא כנראה המוגדר בלשון הרמב"ם "העושה עין הצבע" (הל' שבת ט,יד). ואף שהרמב"ם מחייב עקרונית גם על זה, מ"מ הראב"ד חלוק עליו, ופוטר, וכלשונו: "ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע, עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע; אבל צביעת מים, שאינה לצורך עצמן, לא."
ע"פ מה שביארנו, מסתבר שיש מקום להקל במקרה זה לכולי עלמא, כי גם הדוגמא שנתן הרמב"ם לעין הצבע היא ערבוב דיו וקנקנתום במים, ושם מדובר בחומר שעתידים להשתמש בו לכתיבה, ויש אפוא צורך בצבע השחור.[18] מה שאין כן בדם שצבע את הנוזל. בסיכום נראה שאין חשש לאיסור צובע בשבת במילוי השקית, והוי כמתעסק אצל צביעה.

ו. קושר

כבכל שאלה של קשירה בשבת, יש לדון באיכותו ובייעודו של הקשר הכפול הנעשה בצינורית הגומי המשתלשלת משקית האיסוף. באיכותו – האם הקשר נחשב מעשה אומן? ובייעודו – האם נחשב קשר של קיימא? נציין את שיטות הראשונים הבסיסיות בסוגי הקשרים ואיסורם בשבת, כפי שסוכמו במשנה-ברורה בהקדמתו לסי' שיז:
לשיטת הרי"ף והרמב"ם:

• ¨ קשר שהוא מעשה אומן וגם קשר של קיימא (כלומר: לזמן בלתי מוגבל) – אסור מדאורייתא.
• ¨ מעשה אומן ולא לקיימא, או לקיימא אך אינו מעשה אומן – אסור מדרבנן.
• ¨ אינו של קיימא ואינו מעשה אומן – מותר.

ולשיטת רש"י והרא"ש:

• ¨ קשר המיועד לצמיתות – אסור מדאורייתא גם אם אינו מעשה אומן.
• ¨ קשר לזמן מוגבל – אסור מדרבנן גם אם הוא מעשה הדיוט.
• ¨ קשר לזמן קצר – מותר לכתחילה אף אם הוא מעשה אומן (רמ"א בסעיף א ומשנה-ברורה ס"ק ה).

בהגדרת המושג "קשר לזמן קצר", שהוא בעצם קשר שאינו של קיימא, יש ב' שיטות:

• ¨ לשיטת הכלבו: עד כ"ד שעות (כך כוונתו לדעת הפרי-מגדים, הובא במשנה-ברורה ס"ק ו).
• ¨ לשיטת הטור והמרדכי: עד שבעה ימים.[19]

כפי שתיארנו לעיל, הצורך בשקית בכלל ובקשירתה בפרט, מוגבל עד 72 שעות. עד אז היא תרוקן למיכלי הקפאה ותושלך לאשפה, קרוב לוודאי ללא התרת הקשר. מחד גיסא, יש מקום לומר שהואיל והקשר נצרך לזמן מאד מוגבל – אין לחשוש לאיסור דאורייתא. יתרה מזאת: יתכן להתיר לכתחילה אליבא דרש"י והרא"ש (ואילו לרי"ף והרמב"ם יהיה תלוי אם סוג הקשר ייחשב כמעשה אומן – וכפי שיבואר להלן).
מאידך, יש לשים ליבנו לכך שבתום זמן השימוש אין מתירים את הקשר, אלא השקית נשארת קשורה וכך נזרקת לאשפה. אילו היו מתירים את הקשר על מנת לעשות שימוש חוזר בשקית – היה ברור שמדובר בקשר זמני. אבל באופן שלפנינו יש הגיון לדמותו לאגד הלולב האסור בשבת וביו"ט, כנראה מדאורייתא,[20] וכמשמעות הברייתא במסכת סוכה (לג,ב) וכפירוש רש"י בלשונו הזהב (ד"ה הותר אגדו): "ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים, דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא; וזה קשר של קיימא הוא, שאינו חושש להתירו עולמית." וכדברים הללו נפסק להלכה בסי' תרנא,א (הובא גם במשנה-ברורה שיז,כט).
משמע, שכל עוד אין עניין בהתרת הקשר, אלא יש לגביו מצב של אי אכפתיות, יש לראותו כקשר העשוי לעולם, שהרי זהו "עולמו". "עולמו של לולב" – עד סיום החג,[21] ו"עולמה של שקית" – עד ג' יממות.[22]
אולם נראה שיש לחלק מסברה בין המקרים, ולהקל יותר בשקית האיסוף. שכן באגד הלולב באמת אין כל מטרה בקריעת הקשר לאחר החג, כי אין כל סיבה מהותית לעשות זאת,[23] בעוד שהשקית – בכל מהותה היא "חד פעמית", כי חייבים לרוקן אותה, אחרת אין כל משמעות לשימוש בה. דומה שזו דוגמא טיפוסית לקשר העשוי לזמן מוגבל, שאינו אסור מדאורייתא.
נמצא ששאלת ה"קיימא" איננה ברורה לחלוטין, אף כי לדעתנו אין זה מצב שניתן להגדירו כקשר של קיימא.
ועתה יש לדון אם קשר זה נחשב מעשה אומן או מעשה הדיוט. מדובר בקשר רגיל כפול שכל ילד יודע לעשותו, ולכאורה הוא מעשה הדיוט. אלא שאין הדבר פשוט. בל נשכח שמדובר כאן בקשר אמיץ וחזק, העשוי כדי לחסום כל אפשרות של פריצת נוזל דרכו, ובשל כך הוא נעשה באופן שלא יוכל להתרופף מעצמו כלל. האלסטיות של הפלסטיק הגמיש שממנו עשויה השקית, מבטיחה עוד יותר את החסימה. במגן-אברהם (שיז,ד) נפסק בשם הש"ג, שקשר שקושרים אותו הדק היטב נקרא קשר של אומן. ובמשנה-ברורה (שיז,יד) נקבע לגבי "קשר של שני קשרים" שהוא כקשר אמיץ, ולא הותר אלא ע"י גוי ולצורך גדול. איסוף דם טבורי הוא בהחלט דבר חשוב, אך יש לעיין אם נוכל להגדירו כצורך גדול במציאות שבה רובא דעלמא אינם נוהגים (עדיין) לעשות זאת גם בימות החול.
על פי הדברים הללו עולה כך:

• ¨ לרי"ף ולרמב"ם, הקשר אסור לפחות מדרבנן (מעשה אומן), ויתכן מדאורייתא (אם נגדירו כקיימא).
• ¨ לרש"י ולרא"ש, יתכן שאסור מדאורייתא (כנ"ל); אך נראה יותר שאסור מדרבנן. ואפשר שלפי הטור והמרדכי מותר אף לכתחילה (פחות משבוע).

בין כך ובין כך להלכה אין להתיר זאת, שכן המחבר נוקט כשי' הרי"ף והרמב"ם, וגם מסגנון הרמ"א נראה שלא בא להקל אלא לחשוש לחומרא העולה מדעת רש"י והרא"ש.
למעשה יש הצעה פשוטה אלטרנטיבית, והיא חסימת הצינורית באמצעות צבת (קליפס), אשר בכמותו משתמשים לחסימת חבל הטבור עצמו לפני הפרדתו מן התינוק.

ז. מוקצה והכנה

במחשבה ראשונית יש מקום להתייחס לדם כמוקצה, שכן נולד הוא כביצה שנולדה והאסורה בשבת.[24] ברם, מצאנו שניתן להקל במקום הפסד באיסורי מוקצה שהם קלים משאר איסורי דרבנן בשבת, ובמיוחד במוקצה מחמת נולד, שיש רבים שמקילים בו.[25] וכאן יש לומר מסברה, שהואיל וזוהי הזדמנות יחידה ובלתי חוזרת לאיסוף הדם, אין לך דבר האבד גדול מזה, וממילא הוי כהפסד. אכן מסתבר שרצוי לנהוג בעניין זה לחומרא, ולטלטל את השקית לאחר מילויה כלאחר יד, לשם הנחתה במארז המיועד לכך.
כמו כן נראה שאין להחמיר ולאסור פעולה זו משום הכנה משבת לחול – ראשית, מאחר ומדובר במעשה שאין בו מלאכה של ממש (כאמור לעיל) ואין בו טירחה;[26] ועוד, שבמקום דבר האבד עסקינן;[27] ועוד, שאין כאן הכנה ספציפית ליום מימות השבוע, אלא שימור לעתיד לבא, וקשה מסברה להצביע על הכנה במקרה כגון זה.[28]

ח. סיכום

איסוף דם חבל הטבור בעת הלידה על מנת לשמר את "תאי הגזע" העובריים לצורך עתידי, היא פעולה שאין בה כל איסור או ביטוי לחולשה של אמונה. אדרבה, יש בכך צד של מצוה להצלת חיים בעתיד.
כאשר הלידה מתרחשת בשבת ניתן עקרונית לבצע את האיסוף, אך יש להקפיד:

1. את דיקור החבל רצוי לבצע לאחר צאת השליה (חבל הטבור כבר מנותק מהוולד), אם כי מעיקר הדין יש להתיר גם קודם לכן, משום שאין בדיקור כזה לא משום נטילת נשמה (כי הדם שבחבל הטבור אינו מחובר למחזור הדם של האשה) ולא משום דש, במיוחד משום שהדיקור נעשה ללא הפעלת לחץ על הוריד, אלא בהחדרת מחט.
2. אף ששקית האיסוף מכילה נוזל משמר שקוף, הנצבע ע"י הדם בעת המלוי, אין לחשוש לאיסור צובע, כי אין בכך כל כוונת צביעה, והמצב מוגדר כ"אין דרכו לצבוע".
3. לאחר גמר המילוי אין לקשור את השקית בקשר עצמי כפול, אלא ניתן לסגור ע"י קליפס.
4. את הדבקת התוית על השקית יש לדחות עד למוצ"ש, כמו גם את ההתקשרות לחברה השומרת על החומר שנאסף.
5. לטלטל את השקית למארז "כלאחר יד", כדי להימנע מטלטול מוקצה בשבת.
6. אין לאסור את הפעולה מחמת הכנה משבת לחול – ראשית, זהו דבר האבד; שנית, אין במעשה זה מלאכה או טירחה; ושלישית, אין זו הכנה ליום חול בדווקא, אלא פעולה סתמית לצורך העתיד; מה גם שזו הכנה לפיקוח נפש אפשרי.

ויהי רצון שהקב"ה שהוא עושה החדשות ובורא הרפואות יסיר כל מחלה מקרבנו.

/ הרב יוסף איתן הוא רב משיב במכון פוע"ה ורב בשכונת פסגת זאב בירושלים ובבית-אל

הערות:
פורסם בתחומין כה (תשס"ה) עמ' 79-87
[1].    הנושא העקרוני של תאי גזע עובריים הוצג ע"י פרופ' שטיינברג בתחומין כג עמ' 241 ואילך. אסיא ע"ה-ע"ו.
[2].    וליכא מידי דלא רמיזא: בסוטה מה,ב נחלקו תנאים בברייתא מהיכן תחילת ברייתו של תינוק, ומפליאים דברי אבא שאול הסובר שתינוק תחילת ברייתו מטבורו – "ומשלח שורשיו אילך ואילך".
[ואפשר שזוהי הסגולה שמזכיר ר' יוסי בברייתא בגמ' שבת קכט,ב: "וטומנין השליא כדי שיחם הולד". כדבריו נפסק בשו"ע או"ח של,ז, ובמשנה-ברורה (ס"ק כו) פירש: "והיה זה מדרך סגולה אצלם". בברייתא שבגמ' מוסיף רבן שמעון בן גמליאל: "בנות מלכים טומנות בספלים של שמן, בנות עשירים בספוגים של צמר, בנות עניים במוכין." בתוספתא (שבת טז,ב) מובא הדבר בשינוי לשון: "טומנין את השליא כדי שלא יוצן הולד, כגון בספל של שמן ובכסות ובקופה של תבן", ומשמע שאלו הם דברי ת"ק, ואין עליהם חולק (לפני כן מובא: "קושרין את הטבור; ר' יוסי אומר: נוהגין היינו אף חותכין"). לא ברור מהו חילול השבת הכרוך בהטמנה מעין זו – שמא עולה בזה שאלת המוקצה; ואולי עולה שאלת השימוש בסגולות ובחוקות הגויים, ולאו דווקא בשבת (אף שהברייתא כולה, וכן התוספתא, עוסקת בדיני שבת). אם רמוז בזה הטיפול המתואר במאמר זה, אפשר שהשאלה היא באשר להכנה משבת לחול; ואם כך, הרי לנו מקור להיתר. – הערת עורך (א.ד.)]
[3]. לאחרונה היה מקרה של ילדה בת 11 מצפון הארץ שלקתה בלוקמיה, וחייה ניצלו בזכות הדם הטבורי של אחותה התינוקת שנאסף בשעת לידתה. התאים הללו בנו מחדש את המערכת שנהרסה ע"י המחלה.
[4].    בישראל עוסקת בכך חברת "קריו-סל". העלות כוללת תשלום ראשוני עבור הערכה והעברתה להקפאה, ובהמשך תשלום שנתי לצורך השימור.
[5].    עי' דברי הר"ש ישראלי, בעניין תרומת דם ואברים – ספר הכינוס הבינלאומי הראשון לרפואה אתיקה והלכה (תשנ"ג) עמ' 195.
[6].    לרש"י בלישנא אחרינא החיוב משם צובע, אך אין זה רלוונטי ביחס לחובל באדם, כי אין בהכרח שהדם יצטבר תחת העור כפי שזה בשמונה השרצים. עם זאת, כאמור, שאלת הצביעה כאן אקטואלית בשקית המתמלאת ובה נוזל שקוף, ובכך נדון להלן בפרק ה.
[7].    הובא במשנה-ברורה של,כה. בספר גשר-החיים (ח"א טז,ג) מובא שלא נהוג לקבור השליה. לעניין השימוש בשליה לצורך תעשיית קוסמטיקה וכדו' – ראה מנחת-יצחק ח"ז סי' קב.
[8].    אף כי יתכן שגם לפני יציאתה תיחשב כצפורן שפירשה רובה, כלומר כתלושה מהגוף (הערת מו"ר הר"א נבנצל שליט"א).
[9].    בעניין קבורת אבר מן החי ראה גם אגרות-משה יו"ד ח"א סי' רלב וציץ-אליעזר ח"י סי' כה פרק ח.
[10].  עי' שו"ת דברי-מלכיאל ח"ד סי' פז.
[11].  נאמר לי ע"י רופא מומחה להמטולוגיה, שניתן לבצע את האיסוף גם לאחר יציאת השליה, מבלי שיגרם בכך כל הפסד. אך זאת בתנאי שהדבר ייעשה בתוך דקות.
[12].  דברי הפרמ"ג הובאו בביאור-הלכה ד"ה והחובל. גם במנחת-חינוך (מוסך השבת, מלאכת דש) יש בירור ארוך בשאלה מדוע אין דש במליחת בשר, והמדובר כמובן בבשר שחוטה.
[13].  למעשה לא מצינו חוששים לשיטת הרמב"ם. אמנם זה שבמשנה-ברורה (שטז,כט) הובא כנימוק לאיסור חובל רק נטילת נשמה, אפשר לבאר שכיון ששם מדובר בשו"ע על שיעור הדם היוצא, הרי שהטעם של נטילת נשמה אוסר בכלשהו, בעוד שלטעמו של הרמב"ם, דש, השיעור הוא לפחות בגרוגרת, דומיא דדש. ויתכן שיש לחשוש לחומרא לשתי השיטות.
[14].  אמנם המג"א הסיק, "דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך; כל שכן צביעה, דכל צביעה היא כך. לכן אין להקל."
[15].  שם במגן-אברהם, הובא במשנה-ברורה ס"ק נח.
[16].  כדברים האלה כתב בשו"ע הרב סי' שב, בקונטרס אחרון.
[17].  כפי שכתב בשער-הציון שג,סה. ולא כפי שניתן היה להבין מדברי המשנה-ברורה שכ,נח, שהחילוק הוא בין איש לאישה ולא בין סרק לפירות. אלא באמת צביעה בפירות לאו מילתא היא לכו"ע, וסרק (דהיינו אודם ואפילו בד שיש בו צבע אדום) יהיה אסור באשה, הואיל ודרכה להתייפות בכך.
[18].  עיין במגיד-משנה שם, ובאגלי-טל מלאכת לש ט,ט.
[19].  מדברי הבית-יוסף (סי' שיז) משמע שדעתו כדעת הטור. גם רש"י (שבת קיב,א) מתייחס לקשירת סנדל, האסורה מדרבנן "בדחומרתא דקטרי אינהו", ומבאר: "אלו סנדלים של שאר אנשים, שאין רצועות קבועות בהן על ידי אומן, אלא הם עצמן קושרין אותם בחומרתא בעלמא, וקושרין ומתירין, ופעמים שמתקיים שבת או חדש." משמע שאם היה עומד פחות משבוע – היה מותר.
[20].  משמע שהקשר אסור מדאורייתא, כי נראה שאסור גם במקדש, הגם ששם אין בו בדרך כלל איסורי שבות.
[21].  עיין גם בריב"ש סי' קכב.
[22].  השוואת אגד הלולב למקרים אחרים הובאה ב'שמירת שבת כהלכתה' (לה,כה) ביחס להדבקת איספלנית על תחבושת לצורך הידוקה לגוף. ואסר שם, הואיל ואין דרך להקפיד להפריד את האיספלנית מן התחבושת בתום השימוש. ובהערה סג הביא בשם הגרש"ז אוירבך ראיה מלולב כנ"ל. הדברים הובאו גם בהערות הרש"ז לספר לב-אברהם ח"ב. אך ראה בספר תיקונים-ומילואים ל'שמירת שבת כהלכתה' עמ' נח, שהעלה סברות לכאן ולכאן אם יש להשוות הרכבת חלקי המזרק לאגד הלולב. והאריכו בעניין זה בציץ-אליעזר (חלק טו סי' יז) ובמנחת-יצחק (חלק ח סי' כז) המקילים בזה. וראה גם שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות ל"ה) שמבקש להוכיח מקשירת לשון של זהורית בין קרניו של שעיר המשתלח ביום הכפורים, שאין לאסור קשר "דלא איכפת ליה". וצ"ע, כי לכאורה שם הקשר מתפרק תוך כדי נפילתו.
[23].  אמנם נהוג להתיר אגדו של לולב ביום הושענא רבה, וכפי שכתב השו"ע (או"ח סי' תרסד), אך אין זה מדינא; וגם אין הכרח להתיר את הקשר עצמו על מנת להוציא את האגד.
[24].  עי' שו"ע או"ח שכב,א. הריא"ה הרצוג זצ"ל (היכל-יצחק סי' כח) דן בשאלת המוקצה בחלב שנחלב בשבת ע"י גוי, ומשמע שעקרונית זה אכן מוקצה. אמנם יש מקום לחלק בין חלב לדם הטבורי, כי החלב לא היה בבין השמשות והוא נולד גמור, ואילו הדם רק היה כמוס בתוך הרחם.
[25].  בהלכות שבת ויו"ט מופיע כמה פעמים השיקול של קולת איסור מוקצה. קולתו של איסור נולד הובאה בשו"ת גינת-ורדים ג,טז, ובציץ-אליעזר ח"ו סי' לד.
[26].  במגן-אברהם (תקג,ב) צויין שאיסור הכנה קיים כאשר מדובר במלאכה או בטירחה. וראה גם שו"ת הר-צבי, ט"ל הרים, שבות סי' ב; שמירת שבת כהלכתה כח,פא.
[27].  בביאור-הלכה סי' תריא בעניין קניבת ירק ביוה"כ, כתב שאין להחמיר בהכנה במקום עגמת נפש. ועי' שו"ע או"ח רנד,ז בעניין רדיית הפת בשבת, ובמשנה-ברורה (ס"ק מג) ובביאור-הלכה בשם אליהו-רבא, שיש להקל במקום הפסד אף ע"י יהודי. וראה שמירת שבת כהלכתה שם סעיף פג.
[28].  במנחת-שלמה תנינא סי' לו הגדיר הרש"ז אוירבך את נושא ההכנה משבת לחול. בין השאר משמע מדבריו שאין לאסור מעשה שאין מגמתו הכנה לחול בדווקא, אלא רק התנהלות טבעית של הגנה עצמית, כמו לקיחת בגד עליון מחמם בעת יציאה בשבת אחה"צ, על מנת שבערב לא יהיה קר וכיו"ב. וכן משמע מניסוח ההלכה ב'שמירת שבת כהלכתה' כח,פא. ובנידון דידן בל נשכח שמדובר בהכנה לצורך אפשרי של פיקוח נפש!

הפוסט איסוף דם מחבל הטבור לאחר הלידה הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

1. המשנה בנידה דף ל' ע"א פוסקת: "המפלת ליום מ' – אינה חוששת לולד, ליום מ"א – תשב לזכר ולנקבה ולנדה". ומנמקת זאת בכך: "וחכ"א: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה – זה וזה מ"א".
2. במנחות צ"ט ע"ב אומרת הגמרא: "נשמה נוצרה בארבעים", ומסביר רש"י (שם) את כוונת הגמרא: "צורת הולד לארבעים יום".
3. בכורות כ"א ע"ב: "אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה – ארבעים יום".
4. יבמות ס"ט ע"ב: "בת כהן שנישאת לישראל ומת – טובלת ואוכלת בתרומה לערב! אמר רב חסדא: טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא – הא לא מיעברא, ואי מיעברא – עד ארבעים מיא בעלמא היא". ומסביר רש"י: "יצירת הולד – לארבעים יום".

הגדרת "מיא בעלמא" הינה הגדרה חריפה, אשר משמעותה הפשוטה היא שאין לעובר כלל מעמד קודם היום הארבעים להיווצרותו.
כך כותב גם הרמב"ם (הלכות תרומות פרק ח הלכה ג): "היתה נשואה לישראל ומת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד מ' יום, ואם הוכר עוברה הרי זו מקולקלת למפרע עד מ' יום שכל המ' יום אינו עובר אלא מים בעולם הוא חשוב".
נראה שיש לנסות ולהבין גם מבחינת המציאות הרפואית המקובלת, מהו ההבדל בין עובר לפני היום הארבעים להיווצרותו, לבין עובר לאחר היום הארבעים להיווצרותו.
בספר "נשמת אברהם" (חו"מ סימן תכ"ה ס"ק א4) הקשה:
"ולכאורה קשה, כי בארבעים יום העובר נראה בבירור בבדיקת האולטרסונד, וצריך להבין למה חז"ל הגדירו עובר לפני ארבעים יום כמיא בעלמא. הלא עינינו רואות היום בבדיקת אולטרא – סאונד שאפשר בהחלט להכיר ריקום בשר בצורת ולד מתפתח?"
ועונה על כך:
"אולם אין עדיין אלא התחלת האיברים והפנים, כך שהצורה הכללית של העובר קודם היום הארבעים ואחד מההפריה, איננה דומה לצורת אדם אלא לצורת בעלי חיים אחרים. וכך כותב בספר רפואה עדכני: האברים נוצרים מהיום ה-28 עד יום ה 56 ללידה… [2] התקופה העוברית מתחילה אחרי שמונה שבועות וגומרת בלידה"[3].
כך גם כתב באנצ' ההלכתית – רפואית ערך עובר (אות ג רקע מדעי) שהגדרת העובר עד סוף השבוע השמיני היא "עוברון", ואז יש התפתחות במבנה, ואילו לאחר מכן הוא נקרא "עובר", ועיקר ההתפתחות מכאן ואילך היא בתפקוד ולא במבנה, כלומר שעיקר הצורה נגמרת בסוף השבוע שמיני. בהמשך הערך (העובר במקרא ובחז"ל) הסביר את ההגדרה של עובר קודם היום הארבעים כ"מיא בעלמא", משום ש"עד גיל 8 שבועות של התפתחות העובר, אין עדיין עצמות[4]".
הדברים מתאימים לדברי הגמרא בנידה (כה ע"א) שאומרת מה נחשב שפיר מרוקם לעניין טומאת לידה, ומסיימת בפסוק מספר איוב (י', י' – י"א): " הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי: עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי", וכותבים שם התוספות (ד"ה "עור ובשר"): "ברישא עור ובשר והדר עצמות וגידים… אבל בתחילת בריית הולד, עור ובשר תחילה ואחר כך עצמות וגידין".
כמו כן הדברים מתאימים לדברי הגמרא (נידה כא ע"ב) האומרת שהמפלת חתיכה ונמצאה בה עצם, טמאה לידה, ולעומת זאת המפלת שפיר מלא דם (משנה שם כד ע"ב) או מלא בשר (שם כה ע"א) אינה טמאה לידה.
וכך גם כתב במפורש בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא – יורה דעה סימן קפח) על הלימוד מספר איוב: "הרי אחר שנעשה הולד כחתיכת בשר אח"כ ילובש בעצמות וגידין וזו היא רקימת אברים".
אם כן יש מקום לומר שהסיבה לחילוק בין יום הארבעים לאחר מכן היא שאז מתחיל להיווצר השלד של העובר, דבר החותם את השלב האחרון בהתפתחותו.
אמנם ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"י ה"ג) הזכיר רק את תחילת הגמרא הנ"ל המזכירה עיניים, אף ופה ללא חיתוך ידיים ורגליים. כך גם דעתו של הגר"ד ליאור שליט"א (בתשובה שכתב למכון). ונראה שזוהי מחלוקת בין הרמב"ם לתוספות מה יוצר את ריקום האברים[5].
למעשה שאלנו מומחי US מאימתי ניתן לראות צורת פנים או שלד, ואמרו לנו שצורת הפנים נראית בסביבות שבוע 9-10, כלומר מעט אחרי יום הארבעים, ואילו לגבי שלד – עצמות הגולגולת נראות בשבוע 10, אבל לא ברור מאימתי ניתן לראות את העצמות הראשונות, מכיוון שלא מחפשים את זה בUS.
להלן נדון בשאלה האם הדבר הקובע הוא יום הארבעים או רגע "ריקום האברים".
ב. ארבעים יום לעניין טומאת לידה
כפי שראינו לעיל, הדין במשנה (נידה ל ע"א) עליו נאמרו ארבעים יום באופן מפורש הוא לעניין טומאת יולדת, שכל שלא עברו ארבעים יום על העובר, אין האישה טמאה לידה.
בפשטות היה ניתן לומר, שחז"ל קבעו שיעור כללי, שבו לרוב נגמרת צורת הוולד, ומהרגע שנקבע שיעור זה, שוב אין אנו דנים בשאלה הפרטית העומדת לפנינו האם נגמרה צורת הוולד או לא, אלא רק האם עברו ארבעים יום, וכפי שעולה מדברי ר' זירא לר' ירמיה (ראש השנה יג ע"א[6]) בעניין שיעורי ההלכה:
"אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? – אמר ליה: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא? כל מדות חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב – אינו יכול לטבול בהן. כביצה – מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום – אינו מטמא טומאת אוכלין. שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת – אינו מטמא מדרס".
שיעורים אלו נקבעו מכיוון שארבעים סאה מחזיקים את מידתו של אדם בינוני, כביצה זהו שיעורו של בית הבליעה של אדם בינוני, ושלושה על שלושה טפחים זהו השיעור הראוי לישיבה אצל אדם בינוני. אף על פי כן, אין השיעורים הללו משתנים מאדם לאדם לפי גודלו, אלא נשארים קבועים אצל כולם.
דברים מפורשים לעניין ארבעים יום אומר היעב"ץ בספרו "אגרת ביקורת" (דף כה ע"ב):
"וזהו גם כן מה ששנינו המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, לפי שכן הוא ברוב עם שלא יבצר מהימצא צורת ולד לפעמים בפחות מארבעים יום, ואמרו המנסים שמצאוהו משלושים וכן פעמים לאחר ארבעים ומארבעים וחמישה והלאה, אלא שכל זה אינו מצוי ולא חשו לאפשרי רחוק".
ובהמשך דבריו מבאר (לעניין דינו בפצוע דכא), שאפילו אם יתברר שהוא מהמיעוט שעליהם לא נאמר כלל זה, לא ישתנה דינו.
למרות זאת, כאשר הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"י הל' א – ד) פוסק את השיעור ממנו חלה טומאת מפלת, הוא כותב ששיעור ארבעים יום אינו בדווקא:
"כל יולדת טמאה… והוא שתגמר צורתו, ואין צורת הולד נגמרת לפחות מארבעים יום אחד הזכר ואחד הנקבה.
והמפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה אפילו ביום ארבעים, הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת… היתה צורת האדם דקה ביותר ואינה ניכרת בעליל… זהו הנקרא שפיר מרוקם…
הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה, הפילה שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים מלא בשר הואיל ואינו מרוקם אינה חוששת לולד".
כלומר לדעת הרמב"ם (וכן כתב הטור ביו"ד סימן קצד) השיעור לעניין טומאת לידה הוא ולד שנגמרה צורתו, אלא שקודם יום ארבעים בודאי לא נגמרה צורתו, ואילו לאחר מכן חוששים רק במקרה שהיה ריקום אברים או במקרה של ספק.
פסיקת הרמב"ם מבוססת על המשנה והגמרא בפרק שלישי בנדה, אשר מביאות קודם מקרים שונים בהם האישה טמאה לידה ובהם לא, ולאחר מכן את הדין של ארבעים יום, ומשמע משם שעל מנת להיות טמאה לידה צריך גם ארבעים יום, וגם "ריקום אברים"[7].
לכן יש לומר (ובניגוד לדברי היעב"ץ) שבניגוד לשעורי תורה האחרים, בהם נאמרו השיעורים לאדם בינוני, אך הינם שיעורים עצמאיים שאינם תלויים באדם המסוים, טומאת יולדת נאמרה רק על וולד בעל צורה, כאשר השיעור הקטן הוא של ארבעים יום, אך הצורה יכולה להיגמר גם לאחר מכן, ולכן רק במקרה של ספק הולכים לחומרא לשיעור של הארבעים. אמנם דברי היעב"ץ צדקו לעניין שגם אם נמצא עובר שנגמרה צורתו בפחות מארבעים יום, כיוון שזה אינו מצוי, לא חוששים לכך.
ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן קפח, שכתב שהסיבה שאין שיעור אחיד לריקום אברים היא מכיוון שיש נשים היולדות למקוטעין, ומסתבר שבאופן זה הריקום נגמר מהר יותר, וממילא ניתן לתת רק את השיעור הפחות.
אמנם כל זה להלכה, אבל למעשה כבר בימי הגמרא היו מקומות בהם חששו מלטהר באופן כזה, מחמת שאיננו בקיאים מהו שפיר מרוקם (נדה כה ע"א), ועל סמך זה פסקו ראשונים רבים (רמב"ן הל' נידה פ"ז הל' ג, רשב"א תורת הבית בית ז שער ו, רא"ש נידה פ"ג סימן ד, טור יו"ד סימן קצד) והשו"ע (יו"ד סימן קצד סעיפים ב – ג) שכל מי שהפילה לאחר יום הארבעים טמאה לידה, ללא התחשבות בצורת הוולד.
ג. ארבעים יום לעניין פדיון הבן
מי שבכור לאמו יש חיוב לפדותו, אולם אם נולד לאחר נפל, שוב אינו בכור ואין חיוב לפדותו (משנה בכורות מו ע"א). המשנה בבכורות (מז ע"ב) משווה בין המקרים בהם מפלת אינה טמאה לידה, לבין מקרים בהם עדיין קיים החיוב לפדות את הבא אחריו:
"אי זהו בכור לנחלה ולכהן: המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת ליום ארבעים – הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן".
כפי שראינו לעיל, לעניין טומאת יולדת אנו מחמירים שיש לחוש לכל הפלה לאחר יום הארבעים, אף אם לא היה ריקום אברים. לעומת זאת, לעניין פדיון הבן במצב כזה כתב בשו"ת מהרי"ק (שורש קמג[8]):
"ואשר שאלת על אודות האשה שילדה זכר אחרי הפילה נפל בתוך ח' שבועות לבעילתה… ולא הבחינו בו שום רקום אברים רק ראו כמין גידים דקים מאד וכעין בשר… הנה דבר פשוט הוא כאשר כתבת שלפי עדות הנשים אין ראוי לחוש משום ולד וכמו שכתב רבינו משה ושאר הפוסקים. ואף על גב שכתב בטור יורה דעה שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר האם ישנו מרוקם אם לאו ויש להחמיר ליתן לה ימי טומאת לידה, פשיטא דהיינו דווקא לעניין איסור נדה משום חומרא דכרת, אבל בכיוצא בזה, דהיינו לפטור הבא אחריו מן הבכורה נראה לע"ד דליכא למימר הכי, דאדרבה יש להעמיד אשה בחזקת שלא נפטר רחמה עדיין, וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו איבריו עדיין, דהא חזקה גמורה היא זו".
מדבריו עולה שהיות ויש לנו חזקת חיוב בפדיון הבן וכן חזקה שלא נתרקמו אבריו, חיוב פדיון הבן עומד בתוקפו, ואף על פי שלעניין טומאת לידה אנו מחמירים, זה מחמת חומרא דכרת, אך בודאי שלא נקל עקב כך לעניין פדיון הבן.
כך גם פסק הרמ"א (סימן שה סעיף כג): "וכל זמן שאין איבריו מרוקמים, אין פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכין על זה (מהרי"ק שורש קמ"ג)".
אמנם בשו"ת חכם צבי סימן קד חלק על פסק זה מכמה סיבות:

1. החומרא שאיננו בקיאים בריקום אברים לא נתחדשה בימי הראשונים, אלא היא מחלוקת אמוראים בגמרא, וכפי שנתבאר לעיל.
2. גם אם בזמן המהרי"ק היו הנשים בקיאות מה נקרא שפיר מרוקם (מה שאינו במשמע), במקרה הנידון בתשובתו בודאי שלא היו בקיאות והדבר בגדר ספק.
3. כנגד חזקת שאינו מרוקם קיים רוב נשים יולדות ולד מעליא, ועל פי זה פסקה הגמרא (נדה כט ע"א) שהמפלת ואינה יודעת מה הפילה מביאה קרבן לידה ונאכל, אף על פי שאם אינה חייבת, הרי היא מביאה חולין לעזרה. אם כן הולכים אחר הרוב, וכפי הכלל שרובא וחזקה רובא עדיף.

גם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן פג) חלק על המהרי"ק, והוסיף על הטעם שיש רוב כנגד החזקה, שכמו שבטומאת נידה שהיא איסור כרת החמירו מספק, כך גם לעניין פדיון הבן יש לנו כלל שספק פדיון פטור, שכן המוציא מחברו עליו הראיה, וחזקת הממון מצטרפת לרוב, וממילא פטור מפדיון לאחר ארבעים יום.
אך בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סימן קפח בתשובה של בן המחבר) דחה את דבריהם, שכן הגמרא לעניין הבאת קרבן מדברת כש"הוחזקה עוברה", ושיעור זה הינו השיעור של "הוכר עוברה" שהוא שיעור ג' חדשים, כך שרק משלב זה נאמר הדין של רוב נשים יולדות ולד מעליא.
לעניין חזקת הממון כותב הנודע ביהודה שדין המוציא מחברו עליו הראיה שפוטר בספק חיוב של פדיון הבן נאמר רק בספיקא דדינא, שם לא שייכת חזקת שלא נפטר רחמה, שהיא חזקה שלא נשתנתה המציאות ושייכת רק כשיש ספק האם קרה משהו או לא, ואז נוהגים על פי חזקה זו אפילו כנגד חזקת ממון[9].
ואף שאם הולכים אחרי החזקה גם במקרה של ספק, היה צריך לסמוך עליה גם לעניין טומאת לידה אף על פי שהיא בכרת, היות ובכל מקרה האישה טמאה טומאת נידה, לפי ש"אין פתיחת הקבר בלא דם", ולכן מול חזקת חוסר ריקום אברים יש חזקת טומאה, ולכן מחמירים לטמא את האישה טומאת לידה מספק.
ובשו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סימן מט) הורה במקרה של ספק ריקום אברים לפדות את הבא אחריו[10], אך בלי ברכה, אך סיים שיש להתיישב בדבר, ואם יבוא לידו שוב, אולי יורה לפדות אפילו בברכה.
בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רצט) העלה להלכה שאם בדקו את העובר וראו שאין ריקום אברים שיש לפדותו, ואם חושש לחכם צבי יפדה בלי ברכה והכהן יברך שהחיינו על ההנאה בקבלת הכסף, ואם לא בדקו כלל – במקרה שהוחזקה מעוברת, כלומר כבר אינה מקבלת וסת וכד' (ואין צורך ב"הוכר עוברה") אין צורך בפדיון, ואם לא הוחזקה – מעיקר הדין אין צורך, אך אם רוצה לצאת ידי חובת כל הספיקות, יתן לכהן במתנה על מנת להחזיר, ולא יברכו כלל.
ד. ארבעים יום לעניין טומאת מת
המשנה באהלות (פרק יח משנה ז) דנה לעניין טומאת מת בחשש נפלים: "מדורות העובדי כוכבים טמאים כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה ארבעים יום", ומסבירים רש"י (פסחים ט ע"א) והברטנורא (על המשנה שם) שזהו שיעור יצירת הולד.
לכאורה, דין טומאה לאחר ארבעים יום גם הוא תלוי בשאלת ריקום האברים, אך הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ב הל' א') פסק בעקבות הגמרא בנזיר (נ ע"א):
"הנפל אף ע"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאהל כאדם גדול שמת שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם".
המשנה למלך במקום מעיר:
"נראה דבבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא, והכי תנן בפרק בתרא דאהלות משנה ז' כמה ישהה בתוכן ויהיה צריך בדיקה ארבעים יום".
וצ"ע, שכן לכאורה יצירת הגידין היא השלב האחרון בריקום האברים של העובר, וכפי שראינו לעניין טומאת לידה שמדין המשנה כל שאין ריקום אברים אין משמעות לעובר גם לאחר ארבעים יום, ושיעור הארבעים הוא השיעור המינימאלי, אם כן גם לעניין טומאת מת בו קיים שיעור הארבעים יום, צריך להיות קיים גם השיעור של ריקום אברים. ואולי יש לישב שאין הכוונה שלא היה ריקום אברים, אלא שהשלב הסופי של קשירת הגידין עוד לא נוצר, וכפי שמדויק מדברי רש"י (בנזיר שם): "שלא נתקשרו אבריו בגידין יפה יפה", והחידוש הוא שאף על פי שעדיין אין עליו בשלב זה כזית בשר, הרי הוא מטמא טומאת מת לכל דבר.
כך גם עולה מפורשות מדברי שו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא – יורה דעה סימן צז), שדן בעניין ריקום אברים לעניין טומאת מת: "אמנם אם צריך ריקום הא ודאי צריכא עיונא כי לא מצאתי מפורש בדברי הרמב"ם. ואמנם לבד ראה זה מצאתי שכתב המ"ל בריש פ"ב מטומאת מת וז"ל. נראה דבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא והכי תנן בפ' בתרא דאהלות משנה ו' וכמה ישהה במדור ויהיה צריך בדיקה מ' יום עכ"ל. ובארבעים יום כבר יכול הוא להיות מרוקם כדמשמע בפ' המפלת".
אלא שמסקנתו להחמיר מחמת שאיננו בקיאים בבדיקת ריקום אברים, ואף שלעניין פדיון הבן כן בודקים ריקום אברים, הוא כותב שעיקר החילוק בין פדיון הבן לטומאת יולדת זה החילוק בין איסור לחיוב, ואף שהמהרי"ק כותב שבטומאה החמירו משום חומרא דכרת, הוא מביא את דברי הגמרא ביבמות (קיט ע"א): "מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו!" וממילא יש להחמיר בדבר[11].
ה. ארבעים יום לעניין זיכוי לעובר
נחלקו אמוראים במסכת בבא בתרא (קמב ע"א) האם ניתן לזכות ממון לעובר, כיוון שעוד לא בא לעולם. להלכה פסק ר' יוחנן (שם ע"ב): "מזכה לעובר לא קנה. ואם תאמר: משנתינו (ממנה מוכח שניתן לזכות לעוברים)! הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו".
זאת אומרת שלעובר שלו יכול אדם לזכות ממון, כיוון שדעתו קרובה אליו[12].
נחלקו הראשונים בשאלה האם ניתן לזכות לעובר שלו קודם ארבעים יום. הריטב"א (על הגמרא שם) כתב:
"ויש אומרים דאפילו לגבי עובר שלו דוקא לאחר ארבעים יום אבל תוך ארבעים יום לעיבורו מיא בעלמא הוא ואין דעתו קרובה אצלו, ועוד דהוה ליה כאילו לא היה בעולם כלל שלא תקנו לו כלום, וטעמא דמסתבר הוא".
לעומת זאת בעל העיטור (אות ז – זיכוי ט ע"ב) כתב שאפילו בתוך ארבעים יום יכול לזכות[13].
גם בפסיקת ההלכה ישנה מחלוקת, כאשר הבית יוסף (חושן משפט סימן רי) והסמ"ע (שם ס"ק ד) פסקו כדעת העיטור שאין צורך בארבעים יום, ואילו הש"ך (שם ס"ק ב) כתב שהיות ועובר קודם יום הארבעים הינו מיא בעלמא, ממילא לא ניתן לזכות לו אפילו בבנו. ונראה שמחלוקתם איננה תלויה בגדרי ארבעים יום הרגילים, שכן באופן עקרוני לא ניתן לזכות לעובר, והסיבה שלבנו ניתן היא מחמת "דעתו של אדם קרובה אצל בנו,, ונימוק זה יכול להיות נכון גם קודם יום הארבעים.
ולכאורה צ"ע בדעת הש"ך, שכן אם הולכים לפי ארבעים יום צריך לכאורה ללכת גם אחר ריקום אברים, וכל שיש ספק בדבר מדוע יקנה, הרי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכאן החזקה היא לטובת הפטור ולא לטובת החיוב (ובניגוד לפדיון הבן), וכן לא שייך כאן להחמיר מספק כמו באיסור, ויש ליישב שגם לדעת הש"ך דעת האדם היא העיקר, אלא שקודם ארבעים יום בודאי אין דעתו עליו, ואילו לאחר מכן מכיוון שיתכן ויש ריקום אברים, כבר דעתו של אביו עליו, גם אם בפועל עוד לא היה ריקום אברים.
ו. חילול שבת על עוברים מתחת לארבעים יום
קיימא לן, שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, מלבד שלוש העבירות החמורות. בה"ג (סימן יג הל' יום הכיפורים) מחדש, שדין זה אמור לא רק לגבי אנשים חיים, אלא גם לגבי עוברים:
"ולא מיבעיא חולה, אלא אפילו אשה עוברה וידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל הוא, שפיר דמי למיתן לה… שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים".
אמנם יש שכתבו, שאין מחללים את השבת לצורך העובר, ומכל מקום ניתן לחלל את השבת לצורך מעוברת שלא תפיל, כיוון שההפלה עצמה הינה בגדר סכנת נפשות לאם[14], אך לדינא כתב הביאור הלכה (סימן של ד"ה ספק) שיש לחלל שבת גם על העובר עצמו, וכן כתבו גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן מג) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן פ)
בסיבת הטעם מדוע מותר לחלל שבת על עובר, כתב הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש עניין הסכנה): "ואע"ג דתנן (אהלות פ"ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי (נדה מ"ד א') גבי תינוק בן יום אחד וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה".
כלומר למרות שעובר אינו נקרא נפש, היות ואחד הכללים של פיקוח נפש הוא משום "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", כלל זה נכון גם לגבי עובר, שכן אם נציל אותו עכשיו, יזכה לשמור שבתות לאחר שיוולד ויגדל[15].
הרמב"ן (שם) ממשיך ואומר, שעל פי דברים אלו יש לחלל שבת גם על עובר בן פחות מארבעים יום, שכן הנימוק של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", נכון גם במקרה זה, וזה למרות שכרגע "אין לו חיות כלל".
אמנם שער הציון (סימן תריז ס"ק א) כתב: "מלשון רש"י משמע שהולד מתאוה, ואפשר דלא שייך זה כי אם אחר ארבעים יום".
אך קשה, שלא הביא את דברי הרמב"ן המפורשים בנושא, וכבר הכריעו בשו"ת שבט הלוי (שם) ובשו"ת ציץ אליעזר (שם), שאין חילוק בין קודם ארבעים יום לאחר מכן, לאור דברי הרמב"ן[16].
ז. הפלות קודם יום הארבעים
כאשר אנו באים לדון בשאלת ההפלות קודם יום הארבעים, עלינו לדון ראשית כל בטעם האיסור להפיל עוברים באופן כללי.
לכאורה, אם ניתן לחלל שבת לצורך עובר, ואפילו מתחת לארבעים יום, איך יתכן שלא יהיה איסור בהפלת עובר כזה?
אך כבר התוספות (נדה מד ע"ב) הקשו כיצד ניתן לומר שאין איסור בהפלה, אך מותר לחלל שבת לצורך העובר, וענו: "וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד' פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב".
דבריו של התוספות לכאורה אינם מובנים, שכן ההורג גוסס אינו נהרג מחמת שרוב גוססים למיתה, ואין מיתת בית דין באופן כזה, ומה הראיה לעובר?
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן סט) אכן כתב שיש טעות סופר בתוספות וצריך לכתוב "פטור" במקום "מותר", אך מלבד שבשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ד סימן ק) השיג בחריפות על הדרך בא בחר האגרות משה "לפתור" את הבעיה, עדיין אין כאן ישוב של הדמיון לגוסס.
אכן, בחידושי הרמב"ן והריטב"א (נידה שם) הקשו גם את קושיית התוספות, ונתנו הסבר לחילוק בין חילול שבת לצורך הצלת העובר לבין שאלת הריגת עוברים, ואלו הם דברי הריטב"א:
"דאף על גב דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו, אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר בו טעמא דאמרינן גבי בן קיימא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
כלומר הנימוק שהובא לעיל של "חלל עליו שבת אחת" הינו נימוק לעניין חילול שבת, ואינו קשור לשאלת הריגת עובר, שהיא שאלה נפרדת.
עולה מכאן, שלמרות שלעניין חילול שבת לצורך הצלת עוברים אין חילוק בין קודם ארבעים יום ללאחר מכן, סוגיא זו אינה קשורה לשאלת ההפלות. אמנם ברור שאם ניתן לחלל שבת לצורך עובר, הדבר מלמד על החשיבות שיש לייחס לעובר ברחם אמו, ולא יתכן שלכתחילה יהיה ניתן להפילו (וכפי שכתב בשו"ת באהלה של תורה ח"א סימן קטו בסיכום התשובה), אך לאור דברי הראשונים הנ"ל אנו לומדים שאין איסור ברור בדבר מכוח היתר חילול שבת על העובר, ומכאן תשובה לדברים שכתב הגרא"י אונטרמן זצ"ל בספרו שבט מיהודה (ח"א שער ראשון פט"ו) שמדברי הרמב"ן בתורת האדם מוכח שאין לחלק בעובר בין לפני ארבעים יום ללאחר מכן, ולא ראה את מה שכתב הרמב"ן עצמו בחידושיו למסכת נידה שחילק בין הדברים (וכבר העיר על כך בשו"ת באהלה של תורה שם)[17].
והנה, אם נאמר שאיסור הפלת עובר הוא סניף של רציחה (וכדברי שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סימנים סט – עא) או מצד איסור חבלה (שו"ת מהרי"ט ח"א סימן צז, וכן נקטו בשו"ת שרידי אש ח"א סימן קסב ובשו"ת עמוד הימיני סימן לב), הרי לאחר שראינו שעובר קודם ארבעים יום מוגדר כמיא בעלמא, לכאורה לא שייך בזה איסור רציחה או חבלה, וכן כתב בשו"ת אחיעזר (ח"ג סוף סימן סה), שהיות והוא מוגדר כ"מיא בעלמא", נראה שבן נוח אינו נהרג עליו ואפשר שבישראל אין בזה איסור מן התורה. וכן כתבו כמה אחרונים בתשובותיהם לחלק בין קודם יום הארבעים ללאחר מכן, ביניהם בשו"ת יהודה יעלה למהרי"א אסאד (חו"מ סימן קעה), שו"ת בית שלמה (חו"מ סימן קלב אות ב), שו"ת צפנת פענח (ח"א סימן נט), שו"ת שרידי אש (שם), שו"ת עמוד הימיני (שם), שו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן נא פ"ג), שו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן קטו) ועוד. אמנם יש לציין שבשו"ת אגרות משה (שם) נשאר בצ"ע לדינא בשאלת ההפלה קודם ארבעים יום, אך גם מדבריו מוכח שקודם ארבעים יום אין העובר מוגדר כנפש, והאיסור להפילו הוא מטעם שלא יתכן שיחללו עליו שבת ויהיה מותר להפילו.
והנה, כבר בשו"ת חוות יאיר (סימן לא) רצה לחלק בין קודם ארבעים יום ללאחר מכן, אך כתב שזוהי סברת הכרס ואנו אין לנו לדון אלא על פי דין תורה. ונראה שהסיבה שמאן בחילוק זה היא משום הטעם שכתב באיסור ההפלות והוא שזה חלק מאיסור השחתת זרע, שעל כן אין לחלק לכאורה בין קודם ארבעים יום ללאחר מכן, שהשחתת זרע קיימת בכל זאת, ואף על פי כן כתב שאולי היה מקום לחלק מצד ש"מיא בעלמא" קודם ארבעים יום, יקליש גם את האיסור של השחתת הזרע, ועל כן כתב שזוהי סברת הכרס, אך אם האיסור הוא מצד רציחה או חבלה, ברגע שהעובר מוגדר כ"מיא בעלמא", ממילא אין כאן שייכות לחבלה וכל שכן לרציחה, ולא יהיה איסור בדבר. וכבר כתב בשו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סימן מג) שודאי שלא מדובר כאן על השחתת זרע במובנה הפשוט (אלא שכתב שלא לצורך ודאי יש כאן איסור), ועל כן ממילא מדובר באיסור קל יותר.
לאור האמור לעיל עולה, שאף על פי שאין שום מקום להתיר הפלות קודם ארבעים יום באופן גורף, הרי שלדעת פוסקים רבים האיסור בשלב הזה הינו קל יותר, ובשעת הצורך יש יותר מקום לשקול את הדבר.
מתוך כך נשאלת השאלה, מה דינו של עובר לאחר ארבעים יום וקודם שנצפה בו ריקום אברים, האם גם באופן כזה יהיה דין ההפלה בו קל יותר.
והנה, בשו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סימן יד כתב:
"איכא לחלק בנידון השאלה הנז' דהשואל אמר לי בפירוש שהיא עושה סממנים להפיל אחר העיבור בעשרים יום דהולד עדיין הוא חתיכת דם ולא נצטייר באבריו כראוי וגרע מנפל דעלמא שיש חיתוך אברים והוא קרוב להא דמשחית הזרע וא"כ יש לומר כל כהאי גוונא אין זה נפש כלל ואפילו האומרים לכתחילה אסור יודו בכהאי גוונא וזה הוא חילוק פשוט ומסתבר וכבר כתבנו דהשחתת הזרע אחר תשמיש התירו ויש לסמך עליהם בשעת הדחק".
ואף שנידונו היה קודם ארבעים יום, החילוק שכתב הוא מצד חיתוך אברים, וכפי שכבר ראינו לעיל שהגדרת ארבעים יום נובעת מכך שקודם לכן בודאי אין ריקום אברים, ולכן בזמנינו שניתן לאבחן את הדברים באמצעות מכשיר האולטרא סאונד יהיה מקום לכאורה להקל יותר גם לאחר ארבעים יום, במידה ולא נצפה בעובר ריקום אברים באולטרא סאונד.
אלא שכבר ראינו לעיל שלעניין טומאת יולדת אין אנו בקיאים בהגדרת ריקום אברים ואנו מחמירים בכל מצב, ואף שהמהרי"ק (שהובא לעיל) חילק בין פדיון הבן לטומאת יולדת, ואחד מנימוקיו הוא משום חומרא דכרת, כבר הבאנו לעיל את דברי הנודע ביהודה לעניין טומאת כהנים שכתב שעיקר החילוק הוא בין איסור לחיוב, וכשיש איסור בדבר אין חילוק בין אם מדובר באיסור דאורייתא שיש בו כרת, לאיסור דאורייתא שיש בו לאו בעלמא. אמנם לדעת הפוסקים שיש באיסור הפלה איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא, ממילא עדיין ניתן לחלק בין טומאת יולדת לאיסור הפלה, ולהקל בשעת הצורך גם לאחר ארבעים יום אם לא נצפה ריקום אברים.
ויש לצרף לכך עוד סניף לקולא, והוא שיש שחילקו בין קודם ג' חדשים ללאחר מכן, שכן אף שבשו"ת חוות יאיר (שם) כתב על כך שגם זו סברת הכרס, בשו"ת פרי השדה (ח"ד סימן נ) צרף סברא זו להתיר במקרה שלו, ועל פי זה כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ד אהע"ז סימן א) שיש לצרף דעה זו שקודם ג' חדשים איסור ההפלה הינו מדרבנן, לדעה שבאופן כללי איסור הפלת עובר היא מדרבנן לצורך ספק ספקא, להתיר הפלה קודם ג' חודשים גם במקום חולי שאין בו סכנה.
לכן נראה, שבשעת הדחק גדולה ניתן לצרף את העובדה שלא נצפה ריקום אברים עדיין, לשיטה שאיסור ההפלות הוא מדרבנן (ואז ניתן לחלק בריקום אברים) וכן לשיטה שקודם ג' חודשים האיסור הוא מדרבנן, אך יש לשקול את הדברים בזהירות המרבית.
כך גם כתב לנו הגר"ש דיכובסקי בתשובה, שאף שאין בדיקת אולטרא סאונד אמורה להועיל לעניין זה, במקרים חמורים במיוחד ניתן להסתמך על כך שלא נצפה ריקום אברים על מנת להתיר הפלה.
דעתם של הגר"ד ליאור, הגר"א נבנצאל והגר"מ מאזוז הייתה עוד יותר להקל, שניתן באופן עקרוני להסתמך על מכשיר הUS לצפיה בריקום אברים על מנת להקל בדבר. לעומת זאת דעתם של הגר"י זילברשטיין והגר"י גנס, המתבססת על שיטתם שאיסור הפלה הינו סניף של איסור רציחה, שאם באיסור נידה אנו מחמירים שאיננו בקיאים בריקום אברים, ק"ו באיסור הפלה שהוא סניף של רציחה.
ח. מאימתי מונים ארבעים יום
נשאלת השאלה מאימתי מתחילים למנות את הזמן של ארבעים יום לעניינים הנזכרים בדברינו. הנה, בבאר היטב (יו"ד סימן קצד ס"ק ד) הביא תשובת עבודת הגרשוני (סימן כא) שכתב שמחשבים זמן זה מיום הטבילה שלאחר הוסת האחרונה, שאם הייתה מעוברת קודם לכן לא הייתה רואה דם, וכן כתב בחכמת אדם (כלל קטו אות כ), אך בפת"ש (סימן קצד ס"ק ג) הביא חבל אחרונים שחולקים על דין זה, ביניהם החוות דעת (סימן קצד ס"ק ב), הסדרי טהרה (סימן קצד ס"ק ז) ושו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קסט) ועוד, שלעולם צריכה לחשוש אלא אם כן פרש בעלה ממנה עד לביאה זו.
אמנם נראה שבזמן הזה, שניתן בצורה די ודאית לדעת את גיל העובר באמצעות אולטרא סאונד, אף אם יש מקום להסתפק האם ניתן לסמוך על כך בצורה מדויקת, נראה שלכל הפחות יש לסמוך עליו למנות את גיל העובר מליל טבילה, כאשר מוכח מהאולטרא סאונד שהאישה לא הייתה מעוברת קודם לכן, ובפער זמן שכזה, אין המכשיר עשוי לטעות[18].
יש לציין שבשיעורי שבט הלוי (סימן קצד סעיף ב אות ב) כתב שאין לסמוך על בדיקת אולטרא סאונד לעניין גיל העובר, שכן מצויות בזה טעויות, אך בכל מקרה בזמן הזה שלא מצוי שאישה רואה וסת בתחילת ההריון יש לסמוך להקל כדעת עבודת הגרשוני, ובמיוחד שיש סימנים נוספים שהאישה הייתה מעוברת קודם (ונראה שלעניין זה גם הוא יודה שהאולטרא סאונד הוא אחד הסימנים, אך אינו מצריך זאת). אבל לעניין ריקום אברים גם הוא כתב שניתן לסמוך על בדיקת אולטרא סאונד שהראתה שאין ריקום, אך צריך שתי בדיקות כאלו.
באשר לשאלה האם מחשבים את יום הארבעים משעת הבעילה או שלושה ימים אחר כך, שזהו הזמן של השתרשות העובר ברחם, הרי שמוכח מדברי הפוסקים הנ"ל שיש לחשב את הזמן משעת הבעילה עצמה.
ט. סיכום

1. עובר קודם יום הארבעים עדיין אינו נחשב לעובר, אלא ל"מיא בעלמא", והדבר בא לידי ביטוי בהלכות הבאות: טומאת לידה, חיוב פדיון הבן, טומאת מת, ויש אומרים אף לעניין זיכוי לעובר ואיסור הפלה.
2. למרות זאת, מצווה לחלל שבת לצורך הצלת עובר גם קודם יום הארבעים, שכן גם בו שייך "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
3. שיעור יום הארבעים נקבע, כיוון שקודם לכן אין ריקום אברים בעובר, דבר הנכון גם לפי המציאות הרפואית הידועה לנו כיום. מכיוון שכך, גם לאחר יום הארבעים – אם לא נצפה עדיין ריקום אברים בעובר, מעיקר הדין דין עובר זה זהה לעובר קודם יום הארבעים.
4. הגדרת ריקום אברים הינה, כפי שנראה מדברי הגמרא, ועל פי המציאות הרפואית הידועה לנו כיום, היווצרות העצמות והגידים, וי"א תוי פנים של העובר.
5. למעשה כתבו הראשונים שאיננו בקיאים בריקום אברים, ולכן בדברים הנוגעים לאיסור דאורייתא, איננו סומכים להקל בכך, אך לעניין מצוות פדיון הבן יש לפדות את הבא אחר נפל גם לאחר ארבעים יום.
6. בעניין הפלה לאחר ארבעים יום וקודם שנצפה ריקום אברים, יתכן ובשעת הדחק גדולה יש לצרף לקולא את דעת הסוברים שאיסור הפלה הוא מדרבנן (ובזה אין מחמירים שלא בקיאים), ואת הסוברים שבכל מקרה קודם ג' חודשים האיסור קל יותר, אך אין להקל בכך בכדי.
7. זמן ארבעים יום מתחיל מהבעילה הראשונה בה יש סיכוי להריון הנוכחי (ולא מהשרשת העובר ג' ימים אחר כך), ואף שהרבה פוסקים כתבו שאין אנו סומכים על ווסת אחרונה לצורך כך, בזמן הזה נדיר מאוד שאישה תקבל וסת בג' החודשים הראשונים להריונה, ועוד ניתן לצרף לכך את בדיקת מכשיר האולטרא סאונד, וממילא אפשר להקל בדבר.

/ הרב אריה כץ הוא רב משיב במכון פוע"ה ודיין בבית הדין לממונות ארץ חמדה – גזית, ירושלים

 
הערות:
[1] נכתב לבקשת הרב מנחם בורשטין ראש מכון פוע"ה, חלקים פורסמו בחוברת של הכנס השנתי של מכון פוע"ה תש"ע.
תקציר המאמר פורסם ב"אמונת עיתך" 98, תשע"ג, 77-86. המשכו באמונת עיתך 99, תשע"ג, 89-92
[2] בספרות הרפואית מקובל לחשב את תחילת ההריון לא ממועד ההפריה עצמה, אלא מתחילת הווסת האחרונה שקדמה לה. היות והביוץ חל לרוב כשבועיים לאחר הווסת האחרונה, ממילא מועד זה (אשר להלן באזכורים הרפואיים) יוגדר כסוף השבוע השמיני, הינו כארבעים יום לאחר ההפריה.
[3] ראה ב"נשמת אברהם" שם שמביא הסבר נוסף, והוא שמיעוט הניכר מהנשים ההרות מפילות עוד לפני שהן יודעות שהן הרות, ולכן ניתן לומר שאין לעובר עד יום הארבעים חזקת חיות, ולכן הוא כמיא בעלמא. הסבר זה קשה משתי סיבות עיקריות: האחת היא שזמן זה הינו הרבה קודם היום הארבעים, והשני הוא שכפי שנראה להלן, למ"ד שמחללים שבת על העוברים, דין זה קיים גם קודם ארבעים יום, ואם אין לעובר חזקת חיות קודם זמן זה, לא ברור מדוע יחללו עליו שבת.
[4] גם באנציקלופדיה ויקיפדיה בערך "עובר", נכתב שהעובר עד השבוע השמיני נקרא "EMBRYO", ואילו לאחר  מכן עד סוף ההריון הוא נקרא בשם אחר "FETUS", כאשר בסוף שלב האמבריו מתחיל להיווצר השלד.
[5] דעתו של הגר"א נבנצאל (בתשובה שכתב למכון) הינה שריקום האברים נקבע לפי צורת ידיים ורגליים, ולכאורה זה בניגוד לדברי הגמרא, ואולי הכוונה היא שיש לחלק בין צורת ידיים ורגליים לחיתוך האצבעות שהוא שלב יותר מאוחר, ועליו דיברה הגמרא שזה בא אחרי ריקום אברים.
[6] וכן בכתובות קד ע"א ובמנחות קג ע"ב בדברי אמוראים אחרים.
[7] בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן קפח דייק גם מהמשנה עצמה של ארבעים יום שנקטה לשון "חוששת", שלאחר ארבעים יום מדובר בחשש בעלמא, וממילא העיקר הוא ריקום האברים.
[8] הובאו דבריו ביו"ד סימן שה הן בבדק הבית והן בדרכי משה.
[9] לכאורה מחלוקתם של השבות יעקב והנודע ביהודה האם חזקה מציאותית עדיפה על חזקת ממון או גרועה ממנה הינה גם מחלוקתם של "קצות החושן" ו"נתיבות המשפט" עיין במאמרינו "שיטת התוספות בחזקת ממון" חמדת הארץ ה, עמ' 142 – 166, ובעיקר בנספח שם.
[10] וכפי טעמו של הנודע ביהודה שחזקת הגוף עדיפה על חזקת ממון.
[11] ועיין עוד בתשובתו שהוא מנסה להביא סברא אחרת לחלק בין טומאת לידה לבין טומאת כהנים, אך מסקנתו שלא ניתן להקל בכך.
[12] עיין במאמרינו על דבר שלא בא לעולם (טרם פורסם) כיצד העובדה שדעתו של אדם קרובה אצל בנו גורמת ליכולת לזכות, על פי שיטות הראשונים השונות.
[13] עיין בעיטור עצמו ובבית יוסף סימן רי מה שכתב משמו האם יש צורך בהכרת העובר, והחיד"א בשיורי ברכה כתב שגירסת הבית יוסף שיש צורך בהכרת העובר היא טעות סופר, שכן בכל מקרה הכרת העובר הינה לאחר ארבעים יום.
[14] ראה לדוגמא בתורת האדם לרמב"ן שער המיחוש עניין הסכנה, רא"ש יומא פ"ח סימן יג, ובחידושי הריטב"א נידה מד ע"ב שהביאו דעה זו
[15] מכאן למד הנצי"ב בספרו העמק שאלה (שאילתה קס"ז ס"ק יז עמ' ש"ה) שניתן לחלל שבת על עובר רק בודאי פיקוח נפש ולא בספק פיקוח נפש, שכן הגמרא שדנה בשאלה מהיכן למדנו שפיקוח נפש דוחה שבת הביאה טעם זה, אך לאחר מכן דחתה אותו, שכן טעם זה נכון בודאי (שאז יש תועלת בחילול השבת לצורך שמירת שבתות הרבה), אך לא בספק, ולכן למדה דין פיקוח נפש מ: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ועובר איננו בגדר אדם, אך כפי שראינו בדברי הבה"ג עצמם, ניתן לחלל שבת על עובר אפילו מספק, וכבר דחה את דברי הנצי"ב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן מג), שדבריו עומדים בניגוד גמור לדברי הראשונים, ותורף דבריו שלאחר הלימוד של הגמרא על ספק פיקוח נפש מדין "וחי בהם", שוב גם דין "חלל עליו שבת אחת כדי שימור שבתות הרבה" קיים גם בספיקות.
[16] עיין בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן מז) שדן בשאלה האם ניתן לחלל שבת במקרה של הפריה חוץ גופית, לפני החזרת העובר לרחם, ותשובתו לאיסור, שכן דין "חלל עליו שבת אחת" בעוברין נאמר על סמך העיקרון שרוב העוברים בני קיימא, ואילו מה שמחוץ לרחם אינו נכלל עדיין בגדר זה, כיוון שבוחנים מבחוץ כיצד הוא יתפתח, ועדיין רוב העוברים הללו אינם מגיעים לכדי הריון (ובמאמר מוסגר מציין שדעתו נוטה, שאף אם אחוזי ההצלחה יגדלו, אין לחלל על כך שבת, שכן זה עדיין לא מוגדר כתחילת עיבור).
[17] ויש לציין שבשו"ת חוות יאיר סימן לא כתב שעל הצד שאין איסור בהריגת עוברין, גם לא מחללים שבת עליהם וכסברת החולקים על בה"ג, שאף שניתן לומר פטור בהריגת עובר, לא ניתן לומר היתר בכך, והוכיח זאת מהשוואת התוספות שהובא לעיל את העובר לגוסס, שם אין היתר אלא פטור, ולא ראה את דברי הרמב"ן והריטב"א המפורשים בעניין.
[18] ויש לזכור שוב שהמניין המקובל בפי הרופאים הוא של חישוב ההריון מרגע הווסת האחרונה, וגם גודל העובר בבדיקת האולטרא סאונד לוקח בחשבון דבר זה, לכן חישוב זה יש להפחית את מספר הימים הימים עד הטבילה.

הפוסט מעמדו של עובר קודם יום הארבעים הופיע לראשונה ב-מכון פועה.