תשובת רבני קדושת החיים:
שלום וברכה,

ראשית בריאות איתנה בעז"ה לאורך ימים ושנים.
באופן פשוט, פעולת הדיאליזה, למרות היותה פעולה מורכבת, מאפשרת הארכת חיים ואף איכות חיים.

יש לבחון את הנושא מכמה היבטים: סקירת מכלול התיפקודים, הבנת הצורך שנוצר כעת בדיאליזה, בדיקת טיפולים חלופיים ועוד.
כמו כן, יש לבדוק מהי סיבת ההתנגדות של החולה לביצוע הפעולה ומה מידת ההיכרות עם הפעולה עצמה.

יחד עם זאת, יש גם מקום להתחשב ברצונו של האדם עצמו על מנת שלא ליצור מצב שההתערבות גורמת להרעה במצבו.

בקדושת החיים אנו בוחנים שאלות אילו באופן מדוייק, מקצועי הן מתוך הבנת המצב הרפואי תוך התעייצות עם רופאים וכמובן מתוך התאמה להלכה.

הפוסט איכות חיים, אריכות חיים ומה שביניהם הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

המיילדת שהייתה על הקו, בנוכחות ההורים הצעירים, תיארה מצב רפואי מורכב מאוד: לידה מוקדמת שהתפתחה באופן עצמאי עם עובר הנושא בעיה גנטית מורכבת .

השאלה הייתה עד כמה אנו מחויבים להיאבק על חייו של היילוד.

ההורים הצעירים שמעולם לא עמדו בפני שאלות שעוסקות בחיים ומוות מצאו את עצמם באחת הצמתים הקשות בחייהם, כשהם נדרשים לקבל הכרעה מהירה בדבר גורל היילוד כשהם לא יודעים למי לפנות.

לאחר שהצוות הרפואי שלח מסמכים רפואיים המתארים את המצב, פנינו להתייעצות פנימית עם הרופאים בצוות המלווה אותנו. כל פעם שיש שאלה בערב שבת מדהים לראות את ההתגייסות של הרופאים והנכונות לסייע למרות השעה. לאחר שהתמונה הרפואית הייתה ברורה ובשל מורכבות השאלה פנינו להתייעצות מיידית עם הרב אשר וויס שליט"א בתפילה שגם בשעה זו הוא יוכל לענות. למרבה ההקלה גם בשעה הסמוכה לשבת היה זמין להכריע בשאלה הקשה.

רגע לפני הדלקת נרות, המשפחה קיבלה את התשובה כיצד עליה לפעול. הידיעה שהרבנים בחנו את השאלה בדקדוק רב והתייעצו עם פוסקים גדולים הקלה על רגשותיהם ונתנה להם את הכח להתמודד עם המצב המורכב אליו נקלעו.

אין ספק ששאלות העוסקות בילודים ופגים דורשות זהירות יתרה במיוחד בשל העובדה שפעמים רבות המצב הרפואי איננו ברור באופן מוחלט, יחד עם ההבנה שמדובר בהחלטה גורלית שתלווה את ההורים והתינוק שנים רבות.

הפוסט בין השמשות הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

האם בריאות וחולי תלויים בשמיעה לרצון ה' או בשמירת הבריאות, התזונה וכדומה? גם וגם.

חכמינו ציוו לדאוג לצרכי הגוף ולשמור על הבריאות הגופנית, עד כדי כך שהרמב"ם ראה לנכון להכניס לחיבור ההלכתי הנודע שלו "משנה תורה", פרק שלם שעוסק בתזונה טובה, שינה טובה ופעילות גופנית (הלכות דעות פרק ד').

יחד עם זאת, הדבקות בתורה מחברת את האדם לשורשו וגם היא חלק מבריאות. בריאות רוחנית ונפשית. איזונים נכונים בין רוח לחומר, בין העצמי והאחר, מידות טובות ועוד. כל אלה משפיעים באופן מכריע גם על הבריאות הגופנית של האדם. וזו דמות האדם השלם, שלם עם אלוקיו, עם עצמו ועם גופו.

הרב יוני דון-יחייא – רב מושב הזורעים ור"מ בישיבת טפחות

רב משיב באגף קדושת החיים של מכון פוע"ה

הפוסט דבר תורה – עקב תשמעון הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

פנתה אליי דרך המוקד של "קדושת החיים" אשה שאביה במצב קשה. לאחר שסיפרה לי את פרטי הבעיה היא שיתפה אותי שבין אחיה, ילדי החולה, יש גישות שונות איך לטפל באב.

חלקם רוצים למנוע מאביהם סבל ולכן אינם מוכנים לכל טיפול חודרני. כשהרופאים המליצו על טיפול מסוים, הם הסתייגו. הם שמעו מאביהם בעבר שאינו רוצה שיאריכו בכוח את חייו ואינו רוצה לסבול. מעין צוואה לא כתובה שעומדת לנגד עיניהם.

לעומתם, הבת שפנתה אליי רואה בכל רגע נוסף שאביה חי ערך גדול, ואינה רוצה לחוש אשמה שגרמה לקיצור חייו חס ושלום. מבחינתה צריך לעשות הכל למען אביה.

תוך כדי הקשבה ערה לדבריה, התחדד לי מה שחבריי ואני פגשנו הרבה: מצב רפואי קשה יוצר אצל קרובי המשפחה מצב רגשי מורכב. שאלות הרות-גורל מרחפות באוויר והאחריות המוטלת על כתפיהם עצומה.

פעמים רבות יש חילוקי דעות מהי הדרך הנכונה לטפל, ובאופן טבעי נוצרים מתחים: האם לתת תרופה מסוימת או להימנע. האם לבצע טיפול מורכב שיש בו סיכון, אבל גם סיכוי להיטיב. האם לסמוך על עצת הרופאים. האם לאשפז את החולה בבית חולים או להשאירו בבית.

המענה של התורה לשאלות מורכבות אלה מתייחס קודם כל לחולה עצמו. אמנם בכוחה של הקשבה לרצון ה' להביא גם שלום בין קרובי המשפחה. כדברי רב הונא (כתובות ק"ג) "לשון חכמים – מרפא, לשון חכמים – ברכה". עלינו להביא ברכה ושלום בין בני הבית. החולה עצמו מושפע מהאווירה שסביבו. אם קרוביו מלוכדים בטיפול בו, ללא מחלוקות קשות, הוא מקבל שדר רגוע ושלו שעשוי לסייע למצבו. "הנה מה טוב ומה נעים" – להורה, כאשר "שבת אחים גם יחד".

נחזור לסיפור. לאחר בירור יסודי על מצבו הרפואי של החולה בשיחה עם הרופא המטפל בו, ביקשתי לקיים שיחת ועידה עם כל האחים. הבת אירגנה בזריזות את כולם והשיחה היתה טובה ומעודדת. הסברתי שאין סתירה בין רצונותיהם, כי הטיפול הרפואי במקרה הזה אמור גם להפחית מסבלו. פירטתי מאילו טיפולים ניתן להימנע אם יהיה צורך בהם במקרה של התדרדרות, כי אין בכוחם לרפא ובנוסף הם עשויים לגרום לסבל.

לשמחתי, דבריי זכו לאוזניים קשובות ולב מבין, והאחים יצאו מהשיחה מרוצים, ובעיקר מאוחדים יותר.

בשורות טובות, בריאות ושמחה!

הפוסט "שבת אחים גם יחד"? הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

הרב ליאור אנגלמן

תקציר הפרקים הקודמים: גילה ורז מצפים לילד, ומיטלטלים בין סביבתם שמתעניינת לבין הצורך לשמור על פרטיות משלהם. הוריה של גילה יוצאים למסע בקברי צדיקים, אבל גילה ורז עולים למכון פוע"ה בירושלים, שם מצליח הרב עפרוני לשחרר את רז מן הסוד שהוא מחביא מהעולם.

כוננות ליל-סדר מתחילה עם פרוץ הניקיונות. לא אצלנו, כמה כבר יש לנקות בבית של זוג? אבל אצל ההורים שלי מתחילים להתכונן מראש חודש אדר. השנה, שנה מעוברת – לפחות היא – ומנקים כבר באדר א'. בראש חודש אימא כבר מצטיידת בכל מוצרי הניקיון, ורגע לפני שהיא מתחילה לקרצף היא מתקשרת, רק לוודא: "אתם איתנו השנה, כן?" ככה פעם בשנתיים. שנה שעברה היינו אצל רז. ליל סדר מצומצם במיוחד: ההורים של רז, סבתא שלו ואנחנו. משחק השקט. השנה תור ההורים שלי. מי שהמציא את המושג סדר לא היה אצלם בחג. שולחן ארוך, סביבו אבא ואימא, שש בנות, ששה חתנים, ולמעלה משלושים נכדים. כמה בדיוק? אימא מקפידה שלא לומר מספר, למעלה משלושים בלי עין הרע, ככה בטוח יותר. הרבה רעש, הרבה "והגדת", לא מעט "וצעקת". הרבה שירה. דם ואש ותימרות קנאה. זה החלק שאני אחראית לו, ורק בלב.

לפני שנתיים בכלל לא רציתי לבוא. למה לבוא? כדי שאבא יעשה עלי "והגדת"? כדי שרז ואני ננסה לקושש איזה ילד שנשמט מהדבוקה המשפחתית ונאמץ אותו ל"והגדת" משלנו? לא בא לי. כאבה לי הבטן אחרי הטיפול הסמוך לפסח, והינה אפילו יש לי תירוץ. אבל באנו. רז הקריא לי מהאור החיים הקדוש, שמי שאין לו ילדים ובכל זאת חוגג סדר כהלכתו, זוכה לילדים משלו. ממתי התחלת להאמין בסגולות? שאלתי אותו. והוא אמר: לא מאמין בסגולות, אני מאמין במשפחה, והמשפחה שלך לא אשמה. וככה הלכנו: רז, אני והאור החיים הקדוש עם שקים של איפוק וגבורה. אבל בסוף הלילה, אחרי שבשניים-מי-יודע לחשתי לרז שניים אני יודעת, כבר הרבה מדי שנים רק שניים. ואחרי שעזרנו לאחיות שלי לסחוב למיטות את הילדים המותשים ממשא ומתן קשוח על האפיקומן – הלכנו לישון. לא לפני שאמרתי לרז, אם אין לי ילד בעוד שנתיים, אני לא באה שוב, לא יעזור גם האור החיים.

והינה, עברו שנתיים, והטלפון מאימא הגיע כצפוי, אבל אני הגבתי שלא כצפוי: "באים. בטח באים", והיא אמרה "יופי", מופתע. ואני לא אמרתי: "עוד אין חדש, אל תצפי", רק שאלתי מה אנחנו מכינים, ואימא אמרה, יש הרבה זמן, עוד נדבר. מה זה קרה לי שככה בפשטות אמרתי כן? אלה החודשים האחרונים. פתאום אנחנו לא לבד, יש לנו את הרב עפרוני, מצחיק שאני אומרת "יש לנו", אני יודעת שהוא לא רק שלנו, הוא מלווה עוד הרבה זוגות אבל איכשהו, בכל פעם שאנחנו מדברים יש איזו תחושה שהוא רק שלנו, במיוחד של רז, הוא ממש מרגיש אצלו כמו בן יחיד, ורז מבין בלהיות בן יחיד. וחוץ ממנו יש לנו את שלומית.

שלומית נכנסה לחיינו מיד אחרי שעברנו בהמלצת הרב עפרוני לבית חולים אחר. היא המתינה לנו שם בחדר הקבלה ושוחחה איתנו. הציגה את עצמה, משגיחה מטעם מכון פוע"ה. היא תשגיח מקרוב על כל הנעשה במעבדה, היא תהיה שם בשבילי גם ברגעים שבהם אהיה מורדמת, ואם אתם מסכימים, כך אמרה, אתפלל בשבילכם. פתאום מישהי בתוך המקום החדש וכן, גם המפחיד, אני מודה, תהיה שם בשבילנו. היא הרגישה אותנו, שלומית, ידעה מתי אנחנו צריכים את השקט שלנו, רק רז ואני, ומתי אנחנו מלאים שאלות ותהיות וחייבים שותפת סוד. טיפול ועוד טיפול והפכנו קצת לחברות. שאלתי אותה, איך מכל המקצועות שבעולם דווקא זה. סיפרה לי שיש לה שמונה ילדים, כולם באו לה בקלות. עד הרביעי עבדה כפקידה במשרד רואה חשבון. אחרי הלידה ההיא חלקה חדר עם אישה שאחרי הלידה לא הפסיקה לבכות. חשבתי דיכאון אחרי לידה, סיפרה לי, אבל זה היה משהו אחר לגמרי. אלה היו דמעות של אושר שחיכו עשר שנים עד שירשו להן לצאת. דמעות מהסוג הזה שיש רק למי שמחכה. ואז היא הניחה יד בידי, ואמרה לי: דמעות כמו שיהיו גם לך בעזרת השם. אחר כך, זה בטח ההורמונים, הצטדקה, הבטחתי לעצמי להצטרף לפוע"ה.

אם היה לי אומץ הייתי עוברת יולדת-יולדת ומתרימה אותן. "תודת לידה" הייתי קוראת לזה, בשביל אלו שאין להן. אבל לא היה לי אומץ ובאתי לעבוד כמשגיחה. תודה, אמרתי לה, כאילו באה במיוחד בשבילי. ובעצם, אולי באמת באה במיוחד בשבילי. איך שלא יהיה, מאז שהרב עפרוני בעורף ושלומית בחזית, אני נושמת אחרת. גם רז.

לכן כשאימא התקשרה להזכיר שליל סדר השנה אצלם, אמרתי מיד שנבוא. לא יהיה קשה? בטח יהיה. לא אתייסר כשכל הילדים הקטנים יעמדו על כיסא וישירו מה נשתנה? אתייסר. אבל איכשהו הרגשתי שהשנה יהיה אחרת, ובכל מקרה צריכה עוד לצלוח את פורים בדרך. נולדתי בפורים וכשהייתי ילדה זה היה ה-חג שלי, אבל בשנים האחרונות דעך האור של פורים. המסיבות בשכונה התרכזו סביב התחפושות של הילדים. בעדלידע – הורים וילדים. בסעודות פורים – נשף תחפושות, ורז ואני ככה בבית, לומדים את המגילה יחד, וחוגגים יום-הולדת בשקט על כוסית יין יבש. מדי פעם ילדים דופקים בדלת, מביאים משלוח מהשכנים. מבקשת שיחכו, מחזירה איתם משלוח משלי. אין לי עם מי לשלוח, ולא נעים לי בעצמי. אבל השנה החלטתי לשמוח. "גם ככה קשה, אז מה – תוותרי גם על השמחה?" משפט חכם של שלומית שהשאיר את רז ואותי בבוקר אחרי המגילה לחגוג עם כולם באולם בית הכנסת. בהרקדה – רקדתי. באוכל – אכלתי. את צלצולי הטלפון החוזרים ונשנים – מרוב רעש כמעט הפסדתי. מזל שרז שמע.

יצאתי החוצה לדבר. תגידי עוד פעם, ביקשתי, לא שומעת טוב. עוד פעם! עוד פעם! שאהיה בטוחה שזה לא חלום. רצתי פנימה כמעט הוצאתי את רז בכוח מהמעגל של הגברים. רגע, הוא סימן לי עם היד. שום רגע צעקתי לו: זה נקלט!

ארבעה ימים אחר-כך, חיכתה לנו שם שלומית עם חיוך מהאגדות. גיבורי האגדה הם אנחנו, הלוואי שהפעם תסתיים בטוב. לא צריכה אושר ועושר, מסתפקת באושר. בעצם אושר ואושר, כי החזירו לי שני עוברים. ומעכשיו – תפילות.

שנים-עשר מי יודע? שנים עשר אני יודעת. תריסר ימים של המתנה מיום שזכיתי לקבל אלי את העוברים ועד שנדע מה יעלה בגורלם. בשעות הבוקר בגן עוד הצלחתי להדחיק, אבל בבית – אילו היה לי איזה טרקטור לדחוק בו במחוגים, לא הייתי מהססת. דקה ועוד דקה, יום ועוד יום. ובסוף כל יום סופרת עוד יום שעבר. עבר אבל לא נגמר, לא נרדמת. ערב ראש חודש ניסן התפללתי תפילת יום-כיפור קטן, שאזכה לקטנטנים משלי. בראש חודש ניסן – בדיקת דם. בצהרים – טלפון מהמעבדה.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שאלו האחיינים בליל הסדר ואיש לא ידע לענות.
ואת עמלנו – אלו הבנים, הקריא אבא, ואיש לא יכול לראות.
אבל בשניים מי יודע כבר לא התאפקתי ולחשתי לאבא: אני יודעת. השנה, תתפלל חזק, אני מביאה לך אפיקומן. לא אחד. שניים.

הפוסט שניים מי יודע הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

הרב ליאור אנגלמן

תקציר הפרק הקודם: גילה ורז במסע ארוך אל ילד משלהם. ציפייה יומיומית שאליה מצטרף סודו של רז: המניעה הרפואית קשורה אליו, ושניהם מסתירים זאת. חייהם הופכים לציפייה למילה גואלת אחת ממחלקת פוריות: "נקלט". אחרי ארבע שנות טיפולים הם מתבשרים שהעובר נקלט, אבל ההיריון הקצר לא הבשיל ואתו כשל הכוח לשאת את המסע לבדם. סטיקר בכניסה למחלקה צד את העין של גילה והיא מבקשת מרז שיתקשר למכון פוע"ה.

מה יעזרו לנו רבנים עכשיו? שאל אותי רז כשהגענו הביתה.

ככה אנחנו, קצוות שנפגשו: אצלנו בבית מאמינים ברבנים. בצדיקים שחיים, ועוד יותר מזה – בצדיקים שבמותם קרויים חיים. לא תמצאו ציון אחד של צדיק שאימא שלי לא התפללה בו מאז שהבינה שאנחנו ככה, מעוכבים. איפה לא היתה? שנה ראשונה היתה הולכת פעם בשבוע לקבר רחל. מי יכול על דמעות אצל רחל אימנו? אמרה לי, וביום החופשי מהגן לפעמים הייתי מצטרפת אליה. אחר כך הוסיפה עוד פעם בשבוע אצל הכובסת, מרים אזרחי, הצדקת מהר המנוחות. זאתי שנים היתה עקרה, סיפרה לי אימא, התחננה אצל האדמו"ר, נתן לה ילד. אבל מה, אמר לה שילך מן העולם בגיל שלוש-עשרה, מאז מי שבא אצלה, נפקד. ואני לא באתי אצלה, כי אם אני מקבלת ילד ואחר כך, חלילה, שלא נדע, אני מתה עשר פעמים. אמרתי לאימא שאני דבקה ברחל. ורז? רז בכלל אמר לי: רחל אמנו והכובסת זה טוב אולי לעקרות, לא נראה לי שהן פוקדות עקרים.

משלא הועילו רחל והכובסת לקחה את אבא שלי איתה לשבוע בצפון שכולו תפילות וקברי צדיקים, והפצירה בנו להצטרף. רז לא יבוא, אמרתי לה, יש לו פרויקט בעבודה. מה אני צריכה לומר לה, שהוא וסגולות זה כמו קין והבל? שאמר לי: מאיפה יש להם זמן לזה, ולא אמרתי לו שזה בדיוק הזמן שתיכננו לשמור לנו על הילדים. גם אני לא יכולה שבוע בצפון, יש לי שלושים ילדים שצריכים אותי. שלושים ילדים צריכים אותך, ואת מה? לא צריכה ילדים? מלמלה אימא, ואחרי שראתה מה עשתה לפנים שלי היתה מחבקת, מבקשת סליחה ואומרת: קשה, קשה, לכולנו קשה. גם כשלא הייתי מצטרפת, בלב הייתי איתם. וכשחזרו, בכל צלצול טלפון הייתי קופצת, אולי יגידו "נקלט".

בבריתות הכי קשה: בית של בנות אנחנו, וכל אחת – איך שמתחתנת מתברכת בבן זכר. שנה אחרי החתונה כבר ברית. חמש התחתנו לפניי, וכשהתחתנתי קרצה לי אחותי הבכורה: "אפשר כבר לסגור מוהל". חייכתי אליה בחזרה ולא אמרתי "אמן", רציתי בת. תבוא בת, תביא ברכה, אחר כך אם ירצה השם, יבוא גם בן. ואחריו הדלת פתוחה.

כמה בריתות כבר היו מאז, ובכל ברית הכריז המוהל: "קוואטר, מכובדים גילה ורז תבור". יודעת שיקראו לי ותמיד מופתעת מחדש. ומרגע שהולכת ליטול את התינוק מאחותי, כבר לא מופתעת מכלום. תחילה יבואו בי מבטי הנשים, היישר אל הבטן הרכה, הריקה. אחר כך בלי משים אקח אוויר ואנפח את הבטן, ואחר כך ייצא ממני כל האוויר. אחרי כן יבואו הלחשושים באוזניים ואז אניח אותו בידיו של רז, והוא יעביר לאבא. סגולה. רז לא מאמין, אבל אני במצבי לא יכולה להקל ראש בסגולות. פעם, שהשם יסלח לי, הסברתי לרז איך עובדת הסגולה: אם אני ואתה, שאין לנו, מקבלים תינוק לידיים, ובמקום לברוח איתו ולגדל אותו בעצמנו, מעבירים לאבא שלו – רק על זה מגיע לנו ילד משלנו.

ואחרי הברית, אבא שלי – כן סנדק או לא סנדק – יניח כפות ידיים על ראשי וילחש: "יהי מקורך ברוך", ואשאל אותו: "אבל איפה החיוך אבא? בלי חיוך מאיפה תבוא לי הברכה?" והוא ישים על עצמו חיוך בשבילי, ויניח דמעה על הלחי בלי כוונה, ואחר כך אגיד לו: תראה איזה בר מזל אתה, שש יש לך ולאימא, שש בכרס אחת. ואם ככה השם אוהב אתכם, בטח גם את הבת שלכם הוא אוהב. גם אני אוהבת. רק שלא תהיה לי אהבה נכזבת.

ורז כל הברית נחבא בתוך עצמו. יוצא מדעתו איך הפכנו עניין לציבור, ולכולם מותר לתת עצות וסגולות ולדעת בלי גבול, וכבר אין פרטיות בעולם. ואמרתי לו: מה אתה רוצה? כואב להם. לא יודעים איך לעזור. והוא היה אומר: לפעמים גם לא לעזור זה לעזור. וגם על ההורים שלו שהתעניינו בשקט מרחוק, כעס לא פחות, כי איך הם ככה אדישים. ומהר מאוד הבנתי שזה לא ההורים שלו ולא ההורים שלי, הוא פשוט מעדיף לכעוס על בני אדם מאשר לכעוס על אלוקים.

לכן עכשיו, אחרי ההפלה הזאת, שהפילה אותנו, כשביקשתי ממנו להתקשר, אמר לי: מה יעזרו לנו רבנים? שש שנים ותראי לאן לקחו אותנו כל הקברי צדיקים. בלב אמרתי: עד הצדיקים, רז, עד הצדיקים. בפה אמרתי לו: לך תדע מאיפה תבוא לנו הישועה. וחוץ מזה, הפעם לא קמיעות ולא סגולות. הפוע"ה האלה זה צדיקים מסוג אחר.

רז התקשר.
עלינו לירושלים.

כל הדרך שתק. כמו פעם, לפני שלמדתי את הקוד לכספת שלו.

כשהתיישבנו מול הרב עפרוני אמר לי רז: תדברי את. אפילו כששאל אותו: במה אתה עוסק, לחש לי רז: תעני את. בטח אני. איך יכול לדבר? כל הגוף שלו מכווץ. ראיתי איך זזות לו כפות הרגליים במקצב של מה אני עושה כאן בכלל. ואחרי שהרב שאל ואני עניתי ושוב שאל ושוב עניתי. ואחרי שקצת התבלבלתי, מה הוא בעצם – רב או רופא? כי ידע בזה ובזה, ואחרי שהרב עפרוני לא הציע סגולות ולא קמיעות, אבל שאל אם טוב לנו במחלקה שם, ומי מטפל, והאם אנחנו מודעים לשיטה החדשה שהגיעה לארץ לאחרונה, ואחרי שהסביר על מערך המשגיחות של פוע"ה, ואיך זה יכול להרגיע, ובכלל, שתהיה שם אישה בשבילי, רק בשבילי, בתוך כל זה. ואחרי שנתן לנו את המספר שלו, ואמר: זה לכל שעה, גם בלילה, לא להסס. אחרי כל זה, רז פתח את פיו לראשונה ושאל: וכמה זה עולה לנו כל השירות הזה?

הרב חייך: לא עולה.
אבל רז היה חשדן: נו, כמה עולה?

הזמנה לברית או לקידוש בעזרת ה', חייך הרב. אבל אל תדאג, אני לא אוכל הרבה.

אז מה?… רז התבלבל.
הרב עפרוני לא התבלבל: אז מה מביא אותי לזה, אתה שואל? אצלי זה קל. אני יודע איך זה מרגיש על בשרי. אשתי ואני היינו בדיוק בצד שלכם. ומיד מיהר לדייק: לא, זה ממש לא אומר שאני יודע איך אתם מרגישים, כל אחד מרגיש אחרת. ואחרי שבחן את פניו של רז ואולי זיהה סדק קל בחומת ההתנגדות, הוסיף, כמעט לחש: אני בטוח יודע יותר מאחרים איך זה מרגיש כשהבעיה אצל הגבר.

רז רעד יותר, שתי ברכיו הוטחו זו בזו. אבל לראשונה מתחילת השיחה הרים אליו מבט.

ואם תסכים, עכשיו פנה לרז, רק אם תסכים – בזמן שאשתך תשוחח עם האחראית כאן על מערך ההשגחה, יש לי משהו קטן לשתף אותך. אתה לא חייב, רק אם זה בסדר.

רז לא אמר שזה בסדר. רז לא אמר שזה לא בסדר. רז לא אמר כלום. אבל אני יצאתי והוא נשאר. התפללתי שגם הרב עפרוני ימצא בזהירות את הדרך לכספת.

כשיצאנו משם בפעם ההיא, אמר לי רז: זה באמת צדיקים מסוג אחר.
חייכתי. כיף להיות צודקת. במיוחד עכשיו.

לבן שלהם קוראים רז, אמר לי.
חייכתי יותר.
מה סיפר לך? שאלתי אותו.
והוא רק ענה: כשאימא שלך הולכת להתפלל בפעם הבאה, תגידי לה רז בן תרצה. זה בסדר. אני עם הסודות סיימתי.

הפוסט בלי סודות הופיע לראשונה ב-מכון פועה.

הרב ליאור אנגלמן

איך מכל המקצועות שבעולם דווקא גננת? כולם שואלים את זה. אבא שאל כבר לפני שש שנים, כשסיימתי שירות לאומי ונרשמתי ללמוד חינוך לגיל-הרך. עם בגרות כמו שלך רופאה את יכולה להיות, אמר לי. עם ראש כמו שלך, לכי תהיי מדענית, כן, מדענית. אם מישהו ימציא תרופה למחלה הארורה הזאת זו את. וכשאמר "המחלה הארורה" אמר עם כל הכוונות, חודשיים קודם הארורה הזאת לקחה את סבתא, אימא שלו. גם אימא שלי שאלה בדרכה שלה למה דווקא גננת. שאלה ומיד ענתה, ככה היא: את חוששת מהלחץ? נו בטח, את חוששת מהלחץ. פוחדת מה יהיה עם הילדים? נו, בטח פוחדת. אנחנו נהיה שם בשבילך, נשמור על הילדים. לכי, תירשמי. יש לך את זה.

אולי יש לי את זה, אבל זה לא זה, אמרתי להם. אני מאמינה בעצמי, לא פוחדת, אבל רוצה אחרת. אימא עשתה פרצוף של מבינה ויצא לה פרצוף של מאוכזבת. מה כל-כך אחרת בלהיות גננת? אבא אפילו לא ניסה להעמיד פנים, הבת שלו עושה את טעות חייה אז בשביל מה כל המשחקים. עשה פרצוף של כמה טיפשה את יכולה להיות. זה באמת הישג, טיפשה עם כזה ראש טוב. כן, צדק אבא, יש לי בגרות ויש לי ראש, ואת הציון בפסיכומטרי לא גיליתי לו כדי שלא יפעיל לחצים נוספים, ואילו הייתי שואלת את הראש שלי בטח גם הוא היה שולח אותי לפקולטה לרפואה, אבל שאלתי את הלב, והלב רצה ילדים.

ככה אני, נמסה כשרואה אותם לומדים את העולם, בולעים בכל חמשת החושים כל מה שניקרה בדרכם, משבשים את המילים בעברית הגיונית שיש רק לילדים, פותחים עיניים שמבקשות רק עוד ועוד מהעולם הזה, ושואלים שוב ושוב "אבל למה?", עדיין מאמינים שלמבוגרים יש תשובות.

שנה ראשונה בתור גננת הייתי רווקה. לא נעלמו מעיניי מבטי ההתנשאות, כי איך אני מתיימרת ומה אני יודעת, הרי עוד אין לי משלי, ועשיתי את עצמי כלא רואה. ושמעתי את אחת האימהות אומרת לחברתה: "זאתי, יש לה אנרגיות", והשנייה משיבה: "נו טוב, היא לא צריכה לקום בלילה". ועשיתי את עצמי כאילו לא שומעת. עד שאספיק להיעלב – כבר אתחתן, ועד שאספיק להתפייס – כבר יהיו לי ילדים משלי. חסכתי את העלבון והפיוס, להן וגם לי, והתמסרתי לילדי הגן. אבא היה מקפיד לשאול מדי שנה, אולי בכל זאת, והיה מלביש בדמיונו על צווארי סטטוסקופ מכובד. אימא שוב הזכירה שהיא כאן בשבילי, רק בשבילי, ושווה לחשוב מחדש. אבל הלב נשאר בשלו – הוא רוצה ילדים. בינתיים מסתפקת בילדי הגן, ועוד מעט ילדים משלי. גם וגם.

בשנה השנייה של הגן כבר הכרתי את רז, והשם שלו – בול. מים שקטים ועמוקים, איש נפש, איש סוד. בן יחיד להוריו ושבועה הוא נושא איתו מילדותו: בבית שיקים לא ישרור השקט הזה של בן יחיד, לא כל עוד הדבר תלוי בו. רק כשראיתי את השמות שלנו על ההזמנה לחתונה, רז וגילה, זה תפס לי את העיניים: הסוד התחתן עם הגילוי, האיש השקט הזה בחר בי, הסוערת, אשת המילים והדיבור. הפכים משלימים. כמו בספרים.
צעד צעד פתחתי את איש הכספת שלי, מתקרבת בזהירות אל זירת הסוד, צעדים חרישיים בוני אמון, והוא גמל לי בדרכו, שיתוף ראשון וסוד קטן, וזיכרונות שלא חלק עם איש, וכבר דימיתי לחשוב שהקוד לכספת מונח בכף ידי, שמניפת הסתרים פרושה לנגדי. לא ידעתי שאת הסוד הכי כמוס שלו, גם הוא אינו יודע. אפילו לא מעלה בדעתו.

****

ארבע שנים בלי ילד ופתאום כולם מצטרפים לשאלה של אבא ואימא: איך מכל המקצועות שבעולם דווקא גננת? זה לא דוקר לך? זה לא מעביר אותך על דעתך? מה הם חושבים לעצמם, כל השואלים, שאם אהיה רופאה או מדענית זה לא ידקור? זה הרי לא דוקר מבחוץ, זה דוקר מבפנים. הם לא מבינים.

הינה, רז שלי – מהנדס תוכנה. לא רואה ילדים כל היום, אז מה? רואה ילדים כל הלילה. בחלום הם באים לו, גם כשהוא ער – חושב ילדים, משתוקק ילדים. אומרים שלנשים זה חסר יותר. אולי. לא יודעת אם אפשר למדוד. במקרה של רז, נוספה על השיגעון הזה של הציפייה גם האשמה. אלף פעמים אמרתי לו שאדם לא יכול להיות אשם במה שהוא לא בוחר. לא עזר. כשאישה היא עקרה יש לה לפחות אילנות גבוהים להיתלות בהם – שרה, רבקה, רחל, חנה. מן גאוות יחידה של אלו שמתוך הצימאון ימצאו את המים הכי מזוקקים. אבל כשהגבר לא יכול להוליד? אין לו אפילו דמות אחת להיתלות בה בכל הדמויות. מה נשאר לו? סריסי פרעה וסריסי אחשורוש? ממש נחמה. שומרת בשבילו את הסוד. אף אחד לא יודע. שיחשבו שזה אני. לי לא אכפת.

אלף פעמים נשבע לי שלא ידע לפני, שאם היה יודע היה אומר. מה יש לך להישבע אני אומרת לו. מה, לא ראיתי איך נפלו עליך השמים כשבישרו? בכל מקרה הייתי מתחתנת איתך, גם אם הייתי יודעת. את בטוחה? הוא שואל. בטוחה. בטוחה בטוחה? בטוחה בטוחה. ולא יעזור, גם אם אלף פעמים אומר לו, הוא נושא על כתפיו שקי אשמה:

בגללו אין לנו ילד. בגללו אני צריכה לעבור את כל הטיפולים האלה. בגללו שנתיים התנהלו חיינו בציפייה לקו השני במקלון הבדיקה, אבל הקו האחד התעקש להישאר לבד. בגללו אחרי שנתיים החיים החלו סובבים סביב ציפייה לטלפון המיוחל. שייקלטו. רק שיגידו שנקלטו. עוד טיפול. עוד שאיבה. עוד תקווה. עוד התנפצות, והטלפון לא בא.

ואיזה גאון החליט למקם את המחלקה להפריה חוץ גופית לצד מחלקת יולדות ג'. זו לצד זו מתהלכות נשים של כן ונשים של לא, וזה העביר את רז על דעתו: למה ככה מול העיניים? אין להם לב, אלה? ולא עזר לי שאמרתי לו: רוצים שנראה איך זה ייגמר. בינתיים מי שנגמר זה אנחנו, אמר לי רז. יפה אמר: "נגמרנו". אבל הקפדנו לעשות את זה בתורנות. כשאני קרסתי אחרי טיפול מתיש נוסף, רז היה חזק שם בשבילי. וכשרז קרס אחרי חודש נוסף בלי מילת הקסם "נקלט" – אני הייתי שם בשבילו. אבל פעם אחת קרסנו יחד, מגג העולם אל תהום שלא הכרנו.

זה התחיל נהדר. צלצול טלפון. חסוי. אפילו לא ציפיתי, דקה קודם סיימתי שיחה עם אבא שלי. וככה הוא תמיד, האבא היקר שלי – אחרי שמנתקים תמיד נזכר בדבר הכי חשוב. דקה שתיים והוא מתקשר שוב. געגועים קוראים לזה. עניתי. זה לא היה אבא. זו היתה רותי מהמחלקה ובקול פעמונים ששמור לבשורות הכי חגיגיות בעולם אמרה לי, כמעט שרה: גילה: זה נקלט. מה נקלט? שאלתי. והיא צחקה: נקלט נקלט. וצעקתי לרז: נקלט! נקלט! אתה קולט? מי יכול לקלוט דבר כזה. הלב שלי דהר. אחר כך דהרנו יחד לבית החולים. עשרה שבועות חגגנו את הגאולה המתהווה שלנו, שיכורים מהפלא שמתהווה בי. עד שבשבוע העשירי הלך ההיריון כלעומת שבא. זה נפל, אמרה לי הרופאה. נפלנו ביחד איתו.

אני לא חוזרת לכאן בחיים, אמרתי לו, כשבדרך הביתה ראיתי את דלת המחלקה, מחלקת התקוות האבודות. בכניסה למחלקה היה סטיקר, אלף פעמים ראיתי אותו, ולא ראיתי באמת. בשביל מה אני צריכה את זה? יכולה לבד. מספיק לי רז. עכשיו זה תפס אותי: פוע"ה – יד ביד אתכם. הייתי חייבת מישהו שייתן לי יד. לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד, רק שיחזיקו לי את היד. רז, לחשתי לו: יש מצב שתתקשר?

הפוסט יד ביד הופיע לראשונה ב-מכון פועה.