בין אזעקות, מבזקי חדשות קשים ופחד יומיומי, מלחמת חרבות ברזל לא עצרה רק את החיים – היא עצרה גם את הנפש. בתחילת המלחמה האזעקות בדרום היו יומיות, עם הפחד והריצה למקלטים תוך חצי דקה. בתוך המתחם הביטחוני, יש מי שחששו לצאת גם לרגע מביתם, ובצדק.
אחת מהן, היא, אביה, אישה מאזור הדרום אשר מצאה את עצמה מתמודדת עם מצב חרדה כה מורכב, שהיא החליטה להישאר בבית. לגמרי. לא לצאת לקניות, לא לנשום אוויר אפילו לדקה, לא כלום. אך גם לא לטבול במקווה. נוצר מצב מורכב: מצד אחד, הלב זועק לקירבה ולתמיכה של בעלה, לחיבוק מעודד ומצד שני, הרגליים לא מוכנות לעבור את מפתן הבית. בגבורה יהודית טיפוסית, היא לא מוכנה לוותר, למרות הקושי, על נועם עול מצוות טהרת המשפחה.
הגדלות של העם היהודי רק מתחילה כאן. חברתה, המבינה למצוקתה, לא ויתרה לעזור לה, ומרימה טלפון למכון פוע"ה. זכיתי לענות לשיחה הזו. אחרי בירור הפרטים, הצעתי לדבר ישירות עם אביה. בשיחה ארוכה, רגישה ומכילה, זיהינו את המחסומים, במיוחד הפחד לצאת מהבית בשעות החשוכות, והסברנו שאפשר למצוא פתרון. כאשר מדובר בשעת הדחק מרובה, ובפרט שמדובר במקרה חירום שפגע בכל האזור כולו, מותר לטבול גם בשעות היום, החל מיום השמיני, בסוף ימי השבעה נקיים, תוך שמירה על צנעת הפרט וביטחונה האישי.
בהכנה מוקדמת, בתיאום מדוייק עם הבלנית המקומית, בסיכום עם מי שילווה אותה למקוה, היה ניתן לצמצם את היציאה למינימום ההכרחי. אביה, שאינה מוכנה לצאת למכולת, הסכימה! נסעה, טבלה ו… חזרה בשלום הביתה.
אבל מה שנחרט בזכרוני הן דווקא מילותיה שנאמרו בסוף השיחה: "כל כך רציתי לצאת מהחרדה, דווקא השיחה הזו היא שנתנה לי את הכוח להתגבר על הפחד, ונפתח עבורי צוהר להשתחרר ממנו". עודדתי אותה במקביל על אפשרות לקבל תמיכה של איש מקצוע.
הסיפור הזה אינו פסק הלכה גורף, ואינו קריאה לטבילה ביום לכל אחת בקושי. להפך – הוא מדגיש את חשיבות השיח, ההתייעצות והאחריות. מה שנכון לאישה אחת, בזמן ובמקום מסוים, אינו תקדים להלכה כללית. אבל הוא בהחלט מרגש לכוחה של תמיכה, לאכפתיות בין נשים, לבירור הלכתי שמופעל באחריות, דווקא בתנאים הכי קשים.
בתוך ענני המלחמה, ניצת רגע קטן של חיבור – בין אישה לתורת השם, בין פחד לאמונה, בין קושי למצווה. אולי דווקא שם, באותם רגעים שכולנו רק רוצים לשרוד, מתגלה העומק של גבורה ורוח החיים היהודית.
הרב נתניאל מימון, יועץ ופוסק במכון