“הם פוסעים אל החדר בצעד מהוסס.”
כך זה נראה כמעט תמיד.
מבט נבוך, לרגע מיישרים מבט ביניהם, לרגע נוצר קשר עין בינינו. חלקם כבר בעיצומו של המסע, חלקם רק בתחילתו. כולם כבר עברו תחנות רבות עד הגיעם לכאן, וכולם נושאים משא על כתפיהם.
אנחנו יושבים. מדברים. מקשיבים. שומעים.
מנתחים בזהירות את המציאות שלהם, נותנים להם הכוונה, לעיתים מסייעים להם בקבלת החלטות – אבל לרגע גם עוצרים. נותנים מקום. מקום לחלום ולכמיהה, לרצון ולקושי, לבקשה.
לעיתים צריך לתקף את החלום ולתת לו לגיטימציה – לראות שדווקא כפי שהוא, עוד יכול להתגשם.
ולעיתים נדרשת עבודה אחרת: לבנות חלום חדש. כזה ששואב את אדניו ויסודותיו מהחלום הראשוני, זה שכבר כמעט נגנז. וגם לו – אנחנו מבקשים לתת מקום.
לא פעם, בסיומה של שיחה כזו, הזוג קם בשקט. לא תמיד יש מילים, אבל במבט אפשר לראות שמשהו הונח, גם אם הדרך עוד ארוכה.
את המפגש הזה, החוזר על עצמו שוב ושוב, ביקשנו לבטא גם במרחב הפיזי.
לפני ימים ספורים זכינו לחנוך את בית פוע"ה החדש. חנוכת הבית הייתה עבורנו הזדמנות לעצור לרגע בכניסה אל המרחב החדש, ולפסוע – צעד אחר צעד – במסע שמלווה אותנו כבר עשורים רבים.
התערוכה שהוצבה במשרדי המכון הפגישה אותנו, ואת הבאים בשערינו, עם החלומות והדרך: עם הזוגות, עם הציפיות והאכזבות, עם התקוות והבשורות הטובות, וגם עם החוויות המאתגרות.
המשרדים הפכו לביתנים שייצגו רגע בזמן ובמרחב שבו אנחנו נושאים יחד עם הזוג את המשא, ויוצאים איתם למסע הייחודי להם.
בביתן אחד – הצעדים הראשונים: החלומות שפתאום מוטלים בספק, הצעידה הזוגית הראשונה, מבוך הבדיקות והשפה הרפואית הזרה הכניסה אל עולם הלכתי ואמוני שיתווה כעת דרך חדשה ויצעד עימם.
בביתן אחר – העמקה בעולם הרפואי: מידע, נתונים, אפשרויות, חוות דעת של מומחים, ורעיונות שנלמדו מטובי הרופאים בארץ ובעולם.
ובביתן נוסף – מקום לשבת, עם כוס תה חמה, להשיח את אשר על הלב. לפגוש איש או אשת מקצוע שייתנו מקום לכאב, שיסללו דרך, שיתנו כלים לעולם האישי והזוגי.
במרחב הביתנים, ביתן, המגלה שלא מדובר רק בזוג אחד. זוגות בכל רחבי העולם זוכים למענה מהצוותים של מכון פוע"ה, לתקווה ולמזור. אולי צרת רבים אינה תמיד נחמה, אבל יש בה כדי לייצר אחווה, חיבור ושותפות.
בהמשך המסע פוגשים את הצוותים כולם: הרבנים והמשיבות, נשות ההשגחה במעבדה ואנשי המוקד.
כולם מכוונים לדבר אחד – להיות שותפים במשא ובמסע.
ורגע לפני הסוף, פוגשים גם את המקומות הקשים ביותר: ליווי בשאלות של סוף החיים.
בביתן של קדושת החיים, אי אפשר היה שלא לעצור ולרגע לתת למחזה הניבט, חולה על מיטת טיפול נמרץ עטוף כולו מכף רגל ועד ראש במכשור המתקדם ביותר, לפעול עליך. במקום הזה, גם החזקים ביותר, המנוסים ביותר, עצרו לרגע, ואצל כולם זה מתחבר לרגעים בחיים ובסופם, להכרה התודה על הוספת הקומה הזו במענה שלנו במכון פוע"ה, להיות עם המשפחות, להיות עם האנשים, בשאלות הקשות ביותר, בקבלת ההחלטות, בחיבוק ועיטוף, בכאב ובנחמה.
התערוכה, וגם אנחנו חוזרים אל נקודת ההתחלה, כי לבסוף אנחנו מבקשים להוסיף חיים, והחיים מלאים במחזוריות של צמיחה וגדילה.
במכון פוע”ה אנחנו מבקשים להיפגש עם הזוג, להיישיר מבט, ולתת מעטפת מלאה – רפואית, הלכתית ונפשית־רגשית – בכל מעגלי ההתמודדות.
וכשאנו זוכים לכך, כפי שזכיתי היום כשיצא זוג מחדרי ואמר:
“באנו בתחושה שאנחנו אבודים. עכשיו כבר לא. יש מי שיצעד איתנו, יש מי שנושא איתנו את המשא, ויש מי שמכוון את הדרך” –
אז אנו יודעים: זכינו – השליחות שלנו קיבלה משמעות נוספת, במעט נושאים אנו עימם את המשא, צועדים איתם במסע עד לבשורות טובות בע"ה.
התחדשות בבית חדש איננה רק מקום פיזי.
זהו מקום שבו נושאים חלומות, כותבים אותם מחדש כשצריך, ומתפללים – וגם זוכים – להגשים בע"ה.
הרב אודי רט, רב יועץ ופוסק במכון פוע"ה וקדושת החיים