ייחוס וירושה בהפריה חוץ גופית

הרב אריה כץ שליט”א [1]  

א. יחוסו של הנולד מהפריה חוץ גופית

החלקת מחוקק (סימן א ס”ק ח) בדיון על קיום מצוות פרו ורבו, מסתפק מה הדין באישה שנתעברה באמבטי:

“היה הבן ממזר וכו’ – יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פ”ו ואם מקרי בנו לכל דבר ובלקוטי מהרי”ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי’ ירמי”הו וע’ בס’ עבודת הקודש להרב איש האלקי מוהרר”מ קורדאווי”רו זצ”ל בחלק התכלית פרק י”ז (וז”ל ס’ יצירה מזמן אברהם אבינו ע”ה נמצא בין אומתו הקדושה וירמיה ע”ה בזמן בית הראשון היה מתעסק בו כמו שנמצא בס’ הבטחון שעשה ר”י בן בתירא ע”ה הביאו רב חמאי גאון ז”ל בס’ היחוד וגם הביאו הקדוש קנה ז”ל בספר הפליאה שירמיה הנביא ע”ה היה מתעסק בספר יצירה בינו לבין עצמו יצתה בת קול ואמרה קנה לך חבר הלך אצל סירא בנו ונתעסקו בס’ יצירה שלשה שנים לקיים הכתוב אז נדברו יראי ה’ וגו’ עכ”ל):”

ההוכחה שהביא מליקוטי המהרי”ל היא שיש יחס של אב לבן ממי שנתעברה באמבטי.

הבית שמואל (שם ס”ק י) מביא ראיה נוספת לכך שאותו בן מתייחס אחר אביו:

“כתב בח”מ יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פ”ו ואם נקר’ בנו לכל דבר, ויש להביא ראיה מ”ש בהגהת סמ”ק והב”ח הביא בי”ד סי’ קצ”ה אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש”ז של אחר גזירה שמא ישא אחותו מאביו נשמע דהוי בנו לכל דבר:”

יש לציין, שדברי הגהות הסמ”ק והב”ח הנ”ל הובאו גם בט”ז יו”ד (סימן קצ”ה ס”ק ז), אם כן, מצאנו ארבעה מגדולי האחרונים שדנו בדבר – הב”ח, הח”מ, הט”ז והב”ש, ומדבריהם עולה שמי שנולד באמבטי מתייחס אחר אביו[2].

אמנם המגיה בט”ז אה”ע (שם ס”ק ח) מפקפק בדבר, שמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, אך מדבריו בהמשך: “בפרט במידי דתלי בקום ועשה והיא נתעברה בעצמה דאינו יוצא בזה”, משמע שעיקר פקפוקו איננו בשאלת היחס, אלא בשאלה האם מקיים בזה מצוות עשה של פרו ורבו, כיוון שלא עשה מעשה לצורך קיום המצווה.

בשו”ת הר צבי (אהע”ז סימן ד) באר את פקפוקו באופן הבא:

“והנה סיום הט”ז צריך ביאור, שהרי השגתו על הב”ש היינו דרוצה לומר דלקולא אין ראיה דחשיב בנו, וע”כ דס”ל דלא נגרר הילד בתר בעל הזרע, ולמה מוסיף הטעם דהיא נתעברה מעצמה, הו”ל לסיים דלא שדינן הילוד בתר בעל הזרע. ולכן היה נראה דהט”ז תרתי קאמר, חדא דלקולא יתכן דלא הוי בנו כלל, דאינו מתייחס כבנו של בעל הזרע. ומוסיף דאפילו אם ת”ל דנגרר אחרי בעל הזרע וחשיב בנו, מ”מ קיים פו”ר לא אמרינן, משום דהוא לא עשה כלום למעשה המצוה והיא מעצמה נתעברה. וכ”כ בשאילת יעב”ץ [ח”ב סי’ צ”ז] דלא קיים פו”ר בנתעברה באמבטי משום דהוא לא עשה כלום”.

ר’ יהונתן אייבשיץ בספרו בני אהובה על הרמב”ם (הל’ אישות פט”ו ה”ו) טוען שאף שעקרונית מי שנולד מאישה שנתעברה באמבטי נחשב לבנו של בעל הזרע, למעשה יש כאן ספק, כיוון שאין לנו דרך לדעת שאכן נתעברה מהזרע של האדם המסויים, ובן סירא שאני, שירמיהו ידע זאת ברוח הקודש.

בשו”ת הר צבי (שם), הביא גם את קושיית הטורי אבן בחגיגה טו ע”א (ד”ה חיישינן), מהא דיבמות י ע”א, שם לא מצליחה הגמרא למצוא אנוסת אביו שפוטרת צרתה מיבום, אף שמשכחת לה במי שאנס כלתו והוליד ממנה בן שמת בלא בנים, כיוון שלא מביאים מקרים של איסור, אלא רק של היתר, והרי משכחת לה בנתעברה באמבטי[3]?

אמנם על הקושיא האחרונה (ועוד מקרים בהם הגמרא לא משתמשת בתירוץ של נתעברה באמבטי) עונה ההר צבי בפשיטות שנתעברה באמבטי לא שכיח, וכמו שהגמרא לא רוצה להביא ממקרה של איסור, כיוון שהוא לא שכיח, הוא הדין בנתעברה באמבטי. מלבד זאת, לפי דברי הבני אהובה, שלא ניתן לדעת בודאות שזה האב, מתורצות כל הקושיות שהביא שם[4].

בסופו של דבר מסיק ההר צבי, שכל הויכוח קיים דווקא בנתעברה באמבטי:

“אפילו להמצדדים לומר דבנולד ע”י אמבטי אינו בנו לכל דבר כספיקו של הח”מ דלעיל, היה נ”ל לפי מה שכתב הט”ז – דלא קיים פו”ר משום שלא עשה מעשה כלל בפועל לשם קיום המצוה, וכ”כ בשאילת יעב”ץ שאינו מקיים מצות פו”ר כשאינו עושה שום מעשה לקיום המצוה, אבל בהזרעה מלאכותית כיון דמוציא זרע לשם כך, וגם מה שהרופא עושה הזריקה יש לדון דהוא שלוחו של הבעל ושלוחו כמותו, אין מקום לומר שלא קיים פו”ר”.

עולה מדבריו, שבהזרעה מלאכותית, שם נעשה מעשה לצורך ההולדה, יש קיום של מצוות פרו ורבו, וברור שממילא מתייחס אחר אביו. וכך גם כתב בשו”ת אגרות משה (אהע”ז ח”ב סימן יח), שגם החולקים על הח”מ והב”ש בנתעברה באמבטי, יודו בהזרעה מלאכותית שנחשב לבנו לכל דבר וקיים פרו ורבו, וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק (ח”א סימן נ).

גם את חששו של הבני אהובה ניתן לפתור ע”י פיקוח ברור של אדם נאמן, המעיד על כך שהזרע שהוכנס לגוף האישה היה של בעלה, וממילא במצב כזה שוב אין כאן ספק, וכך כתב במפורש בשו”ת מנחת יצחק הנ”ל, שאם הבעל עומד ומשגיח, אין כל חשש.

אמנם מדברי שו”ת הר צבי הנ”ל משמע שבהזרעה מלאכותית באופן רגיל איננו חושש לספקו של הבני אהובה, אך בשו”ת חלקת יעקב (אהע”ז סימן י”ב) כתב:

“אכן לענין דינא סברא הנ”ל נכונה דאף אי אמרינן דבנו הוא לכל דבר בכל אופן לא הוי רק ספק דדילמא לאו אביו הוא, דבזה לא שייך רוב בעילות אחר הבעל וכנ”ל, וא”כ לענין חליצה בן כזה אינו פוטר את אשתו מחליצה דדילמא לאו בנו הוא[5]”.

אך נראה, שבאופן שיש פיקוח מסודר שזרע הבעל הוא שנכנס במעי האישה, גם החלקת יעקב יודה שאין כאן ספק[6].

וכן כתב בשו”ת יביע אומר (ח”ב אהע”ז סימן א) לדחות את דעת הסוברים שאינו בנו, אך הוסיף שיש צורך בהשגחה מיוחדת שלא יתחלף הזרע על מנת לוודא זאת.

פוסקים רבים נוספים כתבו במפורש שלמעשה ילד זה נחשב כבנו של בעל הזרע לכל דבר, ביניהם בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סימן רסח), שו”ת דברי מלכיאל (ח”ד סימן קז[7]), מנחת שלמה (תנינא סימן קכד) ועוד.

אך בשו”ת משפטי עוזיאל (אהע”ז סימן יט), לאחר שדחה את ראיות הסוברים שנחשב כבנו (את הראיה מבן סירא מכך שאין למדים מדברי אגדות, ואף אם כן – יתכן שמה שירמיהו קרא לו בנו היה מחמת שהיה בן בתו, ובני בנים הרי הם כבנים, ואת הראיה מהגהות הסמ”ק מכך שזה רק לחומרא ולא לקולא), מסיק שהדבר ספק, ולכן אינו פוטר את אשת אביו מחליצה, ואינו יורשו.

גם בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ג סימן כז פ”ג) נסתפק בדבר, האם נחשב כבנו גם לעניין ירושה ופטור מחליצה, או שרק לחומרה נחשב כבנו, ומביא את הסברא שהועלתה בהר צבי, שכשעושה מעשה לשם העיבור, גם המחמירים בנתעברה באמבטי יודו שנחשב לבנו, אך מאידך גיסא, יתכן שמחמת העובדה שבשעת הוצאת הזרע עוד לא נוצר ההריון, גם באופן שמוציא לצורך זה לא יחשב כבנו. במסקנתו הסופית הוא כותב, שלהרבה מגדולי הפוסקים הוולד נחשב כבנו לכל דבר, אבל יש הסוברים שרק לחומרא נחשב לבנו.

במקום אחר סיכם הציץ אליעזר (ח”ט סימן נ”א שער ד), שיש כמה דעות בנושא – יש הסוברים שבנו לכל דבר, ויש הסוברים שבנו רק לחומרא, ויש הסוברים שבנו, אך לא קיים פרו ורבו, ויש הסוברים שאינו בנו כלל.

גם בשו”ת חוות בנימין (ח”ג סימן קז) כתב להסתפק בדבר.

והנה, בנוגע להפריה חוץ גופית, כתב הציץ אליעזר (חט”ו סימן מה), שגם הסוברים שבהזרעה הוולד נחשב לבנו, הרי בהפריה חוץ גופית יאמרו שאיננו בנו כלל, כיוון שכל העיבור נעשה מחוץ לגוף האישה ואין לו יחס כלל, אך בתשובות מאוחרות יותר (חי”ט סימן מ, ח”כ סימן מט וחכ”ב סימן נב) נראה שחזר בו מכך, וייחס בפשיטות אחר האמא, וכתב שלעניין האב יש לפקפק (לכאורה על פי דבריו בהזרעות, ואם כן – אין הבדל גם לשיטתו).

לעומת זאת, בשו”ת יביע אומר (ח”ח אהע”ז סימן כא) כתב בפשיטות שאין לחלק בין הזרעה מלאכותית להפריה חוץ גופית בעניין יחוס הוולד, וכמדומה שכן עמא דבר.

עולה מכאן שלדעת רובא דרובא של הפוסקים, ביניהם שו”ת אגרות משה, שו”ת הר צבי, שו”ת יביע אומר, שו”ת מנחת יצחק, שו”ת מנחת שלמה ועוד – לא מיבעיא למ”ד שבנתעברה באמבטי הוולד מתייחס אחר אביו לכל דבר, גם לדעת החולקים שם זה משום שלא נעשה מעשה, אך בהזרעה שנעשה מעשה לצורך כך, הילד מתייחס אחר אביו לכל דבר.

לדעת שו”ת חלקת יעקב עדיין יש ספק שמא אין זה הזרע של הבעל, אך נראה שגם לדבריו, אם יש פיקוח מסודר שאכן הזרע של הבעל הוא שנכנס לגוף האישה, אין כל חשש והוולד מתייחס אחר אביו לכל דבר[8].

לדעת שו”ת משפטי עוזיאל, שו”ת ציץ אליעזר ושו”ת חוות בנימין הדבר עדיין בגדר ספק, ולכן ניתן ללכת בזה רק לחומרא ולא לקולא.

ב. ירושת בן זה את אביו – האם פיקוח מספיק לעדות?

לעיל ראינו, שדעת רובא דרובא של פוסקי זמנינו, שוולד זה נחשב כמתייחס אחר אביו לכל דבר, וממילא יורש את אביו, ומיעוט מסתפקים בזה ולפיהם אינו יורש את אביו. למעשה, יש לשאול כיצד על בית הדין לנהוג, במקום בו באים יורשים אחרים וטוענים שקים להם כדעות שאינו יורש את אביו ואינו מתייחס אחריו, או שטוענים שאין עדות של שני עדים כשרים שאכן בן זה נולד משכבת הזרע של אביו, ושמא האישה קבלה שכבת זרע של איש אחר.

לגבי הטענה השניה, ראינו לעיל שיש פוסקים שלא חששו לכך, ונראה שדעתם, שאף אם אין הרופאים העוסקים בכך יראי שמים, חזקה אין אומן מרע אומנותיה והזרע שהרופא מקבל מהבעל, הוא הזרע שמכניס לאישה (ואף שאין הולכים בממון אחר הרוב ורוב עדיף מחזקה, הרי כמו שמסתמכים על “רוב בעילות אחר הבעל”, כיוון שזו דרכו של עולם, הרי גם חזקה זו הינה רובא דרובא, וטעויות והחלפות אם קורות הרי הן מיעוטא שבמיעוטא, ולמיעוט כהאי גוונא לא חיישינן גם בממונות), אך ראינו לעיל שישנם מספר פוסקים שהתנו את שאלת היחס בפיקוח נאות שזהו אכן הזרע של הבעל, ולא של מישהו אחר.

המציאות כיום הינה, שהפיקוח במעבדות הפוריות (כאשר ישנו כזה) נעשה על ידי מפקחת יראת שמיים שהוכשרה לכך, אך לא על ידי שני עדים כשרים, ונשאלת השאלה האם הדבר מספיק.

ולכאורה היה מקום לשאול זאת גם לעניין עצם היוחסין ולא רק לעניין הירושה, שכן “אין דבר שבערוה פחות משניים”, אך בזה ניתן לומר שהיות ולא איתחזק איסורא עד אחד נאמן, (הדבר שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים ואכמ”ל), מה שאין כן לעניין ירושה בה יש אחרים שמוחזקים ליורשים ואתה בא להוציאם מחזקתם, אך מדין “יכיר” אנו רואים שכל שיש נאמנות לעניין יוחסין, הנאמנות קיימת גם לעניין ירושה. ועוד ניתן להביא ראיה, מדין “חיה” הנאמנת מיד אחרי הלידה לייחס את הוולד, ונאמנות זה קיימת גם לעניין ירושה.

למעשה, בשו”ת באהלה של תורה (ח”א סימן ע”א) דן האם יש צורך בפיקוח של שני עדים כשרים על הפריית חוץ גופית, או שדי באישה שתפקח על כך, ומביא ראיה מדין “חיה”, ובתחילה רוצה לומר שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים, שלדעת הרמב”ם (הל’ איסורי ביאה פט”ו הל’ ל”ב) הנאמנות היא מכיוון שעוד לא הוחזק אחרת, ולדעת הר”ן (קידושין לא ע”א מדפי הר”יף ד”ה נאמנת) מדובר בתקנה דרבנן, לפי שאי אפשר בעניין אחר. אך למעשה מסיק, שכיוון שגם בהפריה חוץ גופית קשה להעמיד שני עדים כשרים, גם בה קיימת אותה תקנת חכמים שמספיקה אישה אחת לעדות.

אמנם היה מקום לומר ששאלת הירושה חמורה יותר, מכיוון מדובר בממונות ולא באיסורין, אך כבר כתב הרמ”א בחושן משפט (סימן לה סעיף יד):

“הגה: וכל אלו הפסולים, פסולים אפילו במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד (הרשב”א בתשובה והרמב”ם בפ”ח מה’ נזקי ממון וכ”כ הב”י), וכל זה מדינא, אבל י”א דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאישה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אישה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות (ת”ה סי’ שנ”ג ואגודה פ’ י’ יוחסין). ולכן יש מי שכתב דאפילו אישה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה ובזיון ת”ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין”.

וכתב הגר”א (שם ס”ק כח) שמקורו הוא מדין החיה, ובאהלה של תורה (שם) כתב שבממונות דין זה פשוט יותר, משום הפקר בית דין הפקר. ובכל אופן, כפי שכתבנו לעיל, בנידון דידן שעיקר השאלה ליוחסין, ודין הירושה רק מסתעף ממנה, הרי ברגע שהכרענו שלעניין יוחסין נחשב כבנו לכל דבר מכוח דברי האישה המפקחת, הרי הוא הדין לעניין הממונות, וכמו בדין חיה[9].

ג. האם ניתן להגיד קים לי כחולקים?

קיימא לן בדיני ממונות, שהמוציא מחברו עליו הראיה. בירושות לכאורה כלל זה אינו קיים, שכן אין מי שמוחזק בממון עדיין. אף על פי כן, מהגמרא ביבמות (לז ע”ב) עולה, שכאשר יש יורש ודאי ויורש ספק, אין הספק יורש אפילו באופן חלקי מול הודאי. גמרא זו נפסקה להלכה באופן כללי (לא רק במקרה המסוים של הגמרא) ברמב”ם (הל’ נחלות פ”ה הל’ א), בטור (חו”מ סימן רפ) וברמ”א (שם סעיף ז).

במקרה הנידון, לדעת רוב הפוסקים מדובר בודאי בנו, ויורש את אביו, ואילו מעט פוסקים כתבו שהדבר ספק, ולאור כלל זה אינו יורש את אביו, ויש לדון האם יכולים היורשים האחרים לומר “קים לי” כפוסקים הסוברים שיש כאן ספק ואינו יורש את אביו?

אחד מכללי “קים לי” הוא, שכאשר ישנם שני פוסקים שאומרים פסק מסוים, אף שכולם חולקים עליהם, יכול המוחזק לומר קים לי כאותם שני פוסקים ולהחזיק הממון בידו. כך מופיע בכללי קים לי של כנסת הגדולה (חו”מ סימן כה כללי קים לי אות יג), וכך מביא בשו”ת יביע אומר (ח”א פתיחה אות יא) בשם פוסקים רבים אחרים. בנידון דידן, היורש שאינו מהפריה חוץ גופית אמנם איננו מוחזק בנכסים, אך יתכן וניתן לומר שהיות והוא יורש ודאי, ברגע שמת המוריש עברו הנכסים לחזקתו, ועל הספק להביא ראיה מוחלטת, ואינו יכול להסתפק ברוב פוסקים שפוסקים כמוהו. אך לאחר העיון נראה שלא ניתן להגיד “קים לי” כמשפטי עוזיאל וכציץ אליעזר על מנת להפקיע מאותו בן שנולד מהפריה חוץ גופית את ירושתו, וזאת מחמת הטעמים הבאים:

  1. כנסת הגדולה עצמו כותב שם בכללי קים לי (אות נג) שאין היורש הראשון נקרא מוחזק כנגד אחרים, וממילא אינו יכול לומר “קים לי” כמיעוט.
  2. בהמשך דבריו (אות סו) הוא כותב, שכל מקום בו יש גם איסור וגם ממון, לא ניתן להגיד “קים לי” אפילו להחזיק בממון. בנידון דידן שאלת היוחסין היא בראש ובראשונה קשורה לאיסורים, והדין הממוני רק מסתעף ממנה, ולכן נראה שאף החולקים על כנסת הגדולה באיסור ובממון (כפי שהוא מביא שם וחולק עליהם), יודו שכאן לא שייך לומר “קים לי”, כי שאלת ההגדרה הוכרעה על פי הרוב עוד לפני שבאנו לדון בשאלת הירושה הממונית.ניתן לראות זאת גם מדברי השב שמעתתא (ש”ד פ”ט), האומר: “אפשר דהוא הדין בממון כהאי גוונא, היכא דאיתרמי דהרוב בא קודם מעשה… כיוון דכבר הוקבע בישראל קודם מעשה, ממילא חייב בנזקין”, כלומר במקרה בו כבר הכרענו באיסורין על פי רוב, אם אחר כך יש שאלה ממונית שתלויה בזה, הולכים על פי ההכרעה. הוא הדין בנידון דידן – ההכרעה שהוא בנו הינה הכרעה לעניין איסורין, ורק לאחר שכבר הייתה הכרעה, מתעוררת גם שאלת הירושה, ולכן הולכים על פי הרוב.
  3. באות ל כותב כנסת הגדולה שלא אומרים קים לי במקום שנהגו לפסוק באופן ברור כדעה מסוימת. על בסיס זה כתב בשו”ת יביע אומר (אהע”ז ח”ג סימן טז) שאין לומר קים לי כנגד פסק שמופיע בשו”ע, וכן בפת”ש (סימן כה ס”ק ב) כתב בשם שו”ת חוות יאיר (סימן קסה) שכדברי השו”ע, הרמ”א, הסמ”ע והש”ך פוסקים אף להוציא ממון. שאלת היחס של הזרעות והפריות כמובן אינה מופיעה בשו”ע, אך נראה שעל פי המנהג המקובל כיום, מחשיבים את הנולד כבנו של בעל הזרע לכל עניין ועניין וללא שום פקפוק[10]. מחמת שהמנהג כן, ממילא אין יכול יורש אחר לומר שקים לו כדעות החולקות.
  4. כפי שראינו, גם הדעות החולקות אינן חולקות באופן ודאי, אלא רק מסופקות בדבר. גם אם היה ספק שקול בין הפוסקים, היה זה לכל היותר ספק ספיקא (ספק כמי ההלכה, ואם הלכה כסוברים שאינו בנו, זה רק מחמת הספק ולא באופן ודאי). בספק ספיקא יש אומרים שמוציאם ממון אפילו מיד המוחזק, ואף שיש חולקים (עיין בכנסת הגדולה שם אות עה בשיטות השונות), יש כאן עוד סניף לצירוף.

    ד. סיכום

נחלקו האחרונים, האם אישה שנתעברה באמבטי הבן נחשב לבנו של בעל הזרע לכל עניין ועניין – דעת רוב האחרונים שנחשב, ומעט אחרונים מפקפקים בכך.

גם לדעת המפקפקים, י”א שזה משום שלא נעשה מעשה לשם הריון, אך בהזרעה מלאכותית והפריה חוץ גופית, בה הבעל נותן את זרעו לשם כך, הבן מתייחס אחריו.

יש המפקפקים בדין נתעברה באמבטי מחמת שיש ספק ממי הזרע, שמא היה של אחר. גם לדעתם, במידה ויש פיקוח נאות על ההזרעה וההפריה, יש כאן ודאות, והבן מתייחס אחר אביו לכל דבר.

מיעוט מהפוסקים מפקפק גם בהזרעה והפריה אם הבן מתייחס אחריו. יש מי שאמר שהפריה הינה גרועה יותר, כיוון שההריון נוצר מחוץ לגוף האישה, אך נדחו דבריו בקרב הפוסקים, ונראה שאף הוא חזר בו.

לדעת הפוסקים שיש צורך בפיקוח על מנת לוודא את יחוס הוולד, מספיק אדם נאמן אחד, אפילו אישה, ואין צורך בשני עדים כשרים.

לא ניתן לומר קים לי כשיטות שאין בן כזה יורש את אחיו מחמת שהיורשים האחרים אינם מוחזקים בממון, ההכרעה היא קודם כל לעניין איסורין והממון רק מסתעף מכך, המנהג הוא כדעת הסוברים שבנו הוא לכל דבר, ואף המעטים שחולקים בכך, לא כתבו זאת בתורת ודאי, אלא בתורת ספק.

/ הרב אריה כץ הוא רב משיב במכון פוע”ה ודיין בבית הדין לממונות ארץ חמדה – גזית, ירושלים

הערות:

[1] הועבר במסגרת הכנס השנתי לדיני ממונות ה20 תשע”א. פורסם בשערי צדק יב, תשע”ב, 57-69

[2] וכן כתב המשנה למלך הל’ אישות פט”ו הל’ ד.

[3] עיין בטורי אבן בפנים, שם הוא מקשה כיצד הגמרא בחגיגה שם מביאה אפשרות של נתעברה באמבטי, משמע שפשיטא לו שאם יש מציאות כזו, הבן מתייחס אחר אביו.

[4] עיין בשו”ת חלקת יעקב (אהע”ז סימן יב), שמתחילה גם כן רצה לתרץ את קושיית הטורי אבן באמצעות דבריו של הבני אהובה, אך דחה את התירוץ, ובסוף מסיק כתירוץ השני שנתעברה באמבטי לא שכיח.

[5] עיין בהמשך, שמסתפק גם לעניין פרו ורבו מכח דברי המגיה בט”ז לעיל, ולא מביא את תירוצו של ההר צבי שכאן נעשה מעשה לצורך העיבור.

[6] וכן נראה שהבין בשו”ת מנחת שלמה (תנינא סימן קכד), שתמה עליו מהיכי תיתי לחשוש שאינו בנו, ואם כן, בודאי שאם נדע בודאות שזה מאביו, כגון שהיה פיקוח מסודר, אין כאן חשש.

[7] אף שאסר לבצע הזרעות מטעמים אחרים.

[8] אמנם היה מקום לומר, שעדיין קיים חשש שמא גם קבלה זרע מאיש אחר או זינתה מאחר, ודווקא בהריון רגיל לא חוששים לכך משום שרוב בעילות אחר הבעל, אך לכאורה נראה שעדות על המעשה הינה חזקה עוד יותר (ועיין לקמן אם צריך שני עדים כשרים) מדין רוב בעילות.

[9] ועיין לקמן בדברים שהבאנו בשם השב שמעתתא, שכאשר הכרענו באיסורים על פי רוב, גם הממון שנובע מכך מוכרע על פי רוב זה, והוא הדין כשהכרענו על פי עד אחד.

[10] עיין על כך עוד במאמרי בעיות פוריות כעילה לגירושין, תחומין ל עמ’ 245-255, שם הצבעתי על השינויים שחלו בשנים האחרונות הן מהפן המציאותי (של העליה העצומה במספר הילדים שנולדים כך) והן מהפן ההלכתי (בהסכמה הגורפת של הפוסקים לביצוע פעולה זו בשעת הצורך ובתנאים מסוימים).

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.