הרב יוסף איתן שליט"א
א. הרקע המעשי 
התאים בגוף האדם הקרויים "תאי גזע" הם האחראים על ייצור כל התאים הבוגרים במערכת הדם והחיסון בגוף. אלו הם תאי יסוד המהווים את התשתית של התפתחות העובר בהפרייתו.[1] בשלב יותר מאוחר, מתרכזים תאים איכותיים אלה בדם חבל הטבור, שהוא החוט המקשר בין שליית האם והתינוק.[2] חבל הטבור מכיל בעיקר וריד עבה העובר לכל אורכו, והדם הזורם בו מכיל כמות עשירה של תאי גזע כאלה. תאים אלה הם בעלי יכולת התמיינות עצמית, ובשל כך מהווים מעין "ביטוח חיים" לריפויין של מחלות שונות התוקפות את בעל הדם עצמו או מי מבני משפחתו. כבר היום ידוע שניתן להשתמש בחומר זה לריפוי לוקמיה וסוגים מסויימים של אנמיה. נעשים כיום מחקרים המתמקדים במחלות ראומטולוגיות, כגון פרקינסון ואלצהיימר. תאים אלה יעילים לצורכי ריפוי כאשר הם מתאימים לחלוטין למקבל התרומה. אשר על כן, יתאים דם חבל הטבור במאה אחוז לבעליו, ובסיכוי של 25% לשאר בני המשפחה.[3]
קיימת כיום אפשרות לכל אישה העומדת לפני לידה, לרכוש "ערכת איסוף", אשר באמצעותה יאספו את הדם הטבורי, ויעבירו אותו להקפאה בבנק דם הנמצא בחו"ל.[4] איסוף הדם מתבצע מיד לאחר ניתוק חבל הטבור מן הילוד, ובדרך כלל עוד לפני יציאת השליה. במצב זה חבל הטבור מנותק מן הילוד, והוא משתלשל מן השליה שעדיין לא יצאה מהרחם. עיכוב של יותר מכמה דקות יגרום להפסדה של ההזדמנות הבלתי חוזרת.
פעולת האיסוף דומה לנטילת דם מן הוריד הנעשית לצורכי בדיקה או תרומת דם. שקית האיסוף הסטרילית מכילה כבר חומר משמר שקוף (כ- 35 מ"ל), אשר מתערבב עם הדם הנשאב אליה באמצעות מחט חלולה. בתום המילוי קושרים את צינורית הגומי סביב עצמה בקשר כפול, ומדביקים מדבקה מיוחדת על גבי השקית הסטרילית. שקית זו מועברת מאוחר יותר באמצעות חברת שליחויות לבנק הדם (הנמצא, נכון לתשס"ה, באירופה) לצורך עיבוד הדם והקפאתו במיכלים מתאימים.
דבר חדשני זה מעורר להתבוננות של תורה, הן בצד הרעיוני-רוחני, והן בצד המעשי-ההלכתי, ובכך נעסוק בע"ה במאמרנו.

ב. היבט אמוני

האם טירחה זו לאסוף את דם חבל הטבור מכל תינוק כדי שישמש מעין "קרן הקיימת לו" לאוי"ט, אין בה חלילה משום הבעת חוסר ביטחון בבורא עולם ובהשגחתו? אילו היה חולה לפנינו, בוודאי לא היתה עולה השאלה, אך כלום מותר לחפש מלכתחילה מחלות ומרעין בישין? האם עולה הדבר בקנה אחד עם ההדרכה "תמים תהיה עם ה' אלקיך"?
נראה שאין הדבר כך. הקדמת רפואה למכה מיוחסת כבר לקב"ה – "אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה תחילה" (מגילה יג,ב). אמנם קשה לדבר כאן על חובה, אף לא לפנים משורת הדין, אולם בוודאי יש ערך במעשה שעשוי להועיל גם לאחרים בעוד ימים רבים.[5] נראה שדבריו של הר"מ פיינשטיין בשבחו של ביטוח החיים (אגרות-משה או"ח ח"ב סי' קיא) יפים גם בנידון דידן:
כיון שהשי"ת נתן דעה בדורות האחרונים שיהיה עסק זה של אינשורענס בעולם, שהוא השארה לזקנותו ולירושה בדרך טבעי, הוא דבר טוב וראוי גם לאנשים כשרים יראי השי"ת ובוטחים רק על השי"ת, שהוא הנותן עצה למיקני נכסין. דגם מי שקונה אינשורענס הוא נמי עצת השי"ת למיקני אינשורענס, ובוטח על השי"ת שיוכל לשלם בהגיע הזמן בכל שנה. וזהו הבטחון שאנו מחוייבין.
אם בדמים של ממון כך, ק"ו בדמים כפשוטו, העשויים להציל חיים באופן ישיר וממשי.

ג. איסוף הדם בשבת

בעת ביצוע האיסוף בשבת מתעוררות השאלות ההלכתיות הבאות:

1. דיקור – כאמור לעיל, חבל הטבור מנותק כבר מן הילוד בעת הדיקור, אך עודנו מחובר לשליה אשר טרם נפלטה מן הרחם. האם יש בכך איסור חובל של האם?
2. צביעה – הדם הזורם לתוך השקית מתערבב עם החומר וצובע אותו. האם זו צביעה האסורה בשבת?
3. קשירה – בתום התהליך חוסמים את יציאת הדם מהשקית ע"י קשירה כפולה של צינורית הגומי סביב עצמה. קשר זה אמור לשמור את תכולת השקית במשך 72-48 שעות, עד אשר תגיע השקית לבנק. שם מוצא הדם מן השקית ומועבר להקפאה. האם קשר זה מותר בשבת?
4. הדבקה – כיון שהשקית נשמרת בתנאים סטריליים לא ניתן להקדים את הצמדת המדבקה לשקית לפני איסוף הדם ולפני השבת. האם הדבקה זו מותרת?
5. מוקצה – האם הדם שנאסף אסור בטלטול משום מוקצה, שהרי הוא נולד – כפשוטו?
6. הכנה משבת לחול – שמא זו הבעיה בהליך איסוף הדם?

ד. חובל

1. נטילת נשמה

סביב ביאורה של המשנה בראש פרק שמונה שרצים (שבת דף קז,א) נחלקו ראשונים במהות האיסור בחובל בשבת. לפי רש"י, תוספות ורוב הראשונים (רמב"ן וסיעתו) האיסור הוא משום נטילת נשמה, כמו שוחט.[6] וכך ביאר זאת רבנו תם (תוס' כתובות ה,ב ד"ה דם): "ונראה לפרש דהוצאת דם חשיבא נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש, וכשנוטל מקצתו – נוטל מקצת נשמה."
בנידוננו אמנם השליה, שאליה מחובר עדיין חבל הטבור, טרם יצאה מרחמה של האם, אבל מאידך גיסא היא כבר איננה חלק מגופה, וכבר אין לחבל הטבור הנמצא מחוצה לה קשר למחזור הדם של האם היולדת. השליה עדיין מחוברת לדפנות הרחם באמצעות נימי דם דקיקים, אבל אלה הולכים ומתנתקים באותן דקות, עד לפליטתה של השליה מתוך הגוף.
יש אפוא לדון במעמדה של השליה, כדרך שדנים בגמ' כתובות (ה,א) על דם הבתולים, האם הוא "מיפקד פקיד או חבורי מחבר" – לאמור: האם הדם נחשב כבלוע וכספוג בתוך הבשר, ואז יש בהוצאתו משום איסור חובל; או שהדם רק כנוס בו, ואין בהוצאתו איסור, כיון שדומה הדבר לפתיחת ברז שעד כה מנע מן הדם לפרוץ החוצה.
ביחס לשליית בהמה נאמר שהיא "כפירשא בעלמא" (חולין קיג,ב) ומשום כך המבשלה בחלב אינו עובר על איסור דאורייתא של "לא תבשל גדי בחלב אמו". וכן מקובל, שמן הדין אין חובה לקבור את השליה. אמנם לפי המשנה בסוף מסכת תמורה "הפילה שליה – תקבר" (מדובר על בהמה וקבורתה מדין קדשים), אך זה נובע מהטעם שאין שליה בלא ולד, והוולד שנותר בה הוא המחייב את הקבורה. אולם כשיש ולד חי שיצא עם השליה, משמע שהשליה כשלעצמה איננה טעונה קבורה. וכן משמע מדברי הירושלמי (שבת פי"ח ה"ג),[7] שקבורת השליה הוא עניין של מנהג – שהיא ערבון לארץ, שממנה לוקח האדם ואליה ישוב.
אך נראה שאין בכל אלה ראיה שהשליה תיחשב "מפקד פקיד" כאשר היא עדיין ברחם. יתכן שההגדרה "פירשא בעלמא" מתייחסת לשליה לאחר יציאתה, אבל בעודנה בתוך הרחם הרי היא חלק מגוף האשה.[8] ומקבורה אין ראיה כלל, שהרי אפילו אבר מן החי אין חובה לקבור, כפי שפסק בעל נודע-ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' רט).[9]
אולם אנו דנים בעיקר בחבל הטבור, ומסתבר שיש לדמותו יותר לדם הבתולים, לפי הצד שהוא התנתק מהגוף עוד קודם לבעילה ("מיפקד פקיד"), והבעילה רק מסירה את הפקק ומאפשרת לדם לפרוץ החוצה (ומשום כך אין בבעילה בשבת משום חובל). כאמור, הדם שבחבל הטבור כבר איננו חלק ממחזור הדם של האם, וגם אינו נצרך עוד לה או לתינוקה.[10] ומסתבר אפוא שגם בדיקורו אין משום נטילת נשמה.
בוודאי שהדבר הוא כך אם אוספים את הדם מחבל הטבור לאחר יציאת השליה,[11] שהרי דעת ר' יוחנן (שבת עה,א) לגבי איסוף הדם מחילזון, שאין בכך משום נטילת נשמה במקרה "שפצעו מת", כפי שיבואר להלן.

2. דש

לדעת הרמב"ם (הל' שבת ח,ז) החובל חייב משום דש. הולך הוא לשיטתו, שאדם נחשב כגידולי קרקע. מסברה נראה שאין לחלק בין חי למת, כדרך שאין לחלק בין זיתים וענבים תלושים למחוברים, שחיוב סחיטתם הוא משום מפרק, שהוא תולדה דדש. וכן מוכח מהברייתא של חילזון (שבת עה,א) שר' יהודה מחייב על פציעתו משום שפציעה בכלל דישה. מהאוקימתא של ר' יוחנן, שפצעו מת, משמע שלעניין דש יתחייב גם בחילזון מת. מכאן הוכיח הפרי-מגדים (א"א שטז,טו), שגם במת יש איסור מפרק.[12]
לאור זאת היה מקום לשער, שלשיטת הרמב"ם איסוף הדם מחבל הטבור ייאסר, ללא הבחנה בין מקומה של השליה, אם היא בפנים או בחוץ.[13]
בסוגיה הנ"ל במסכת שבת (עה,א) נחלקו תנאים – לדעת ת"ק הפוצע חילזון מת, פטור, כיון שאין דישה אלא בגידולי קרקע. אם החילזון חי, סובר ר' יוחנן שחייב משום נטילת נשמה (ואילו אביי ורבא פוטרים, משום שמתעסק הוא אצל נטילת נשמה). ולר' יהודה חייב הן בחי והן במת משום דש. בהגדרת הפוצע ביאר רש"י: "הפוצעו – דוחקו בידו שיצא דמו." מדוע הדגיש רש"י את הדחיקה, הרי אפשר לפצוע גם ע"י חיתוך בעלמא? מכאן ביקש בעל אגלי-טל (מלאכת דש טו,ה) לדייק –
דסבירא ליה, דלא חשוב מפרק אלא בעושה מעשה בדבר המתפרק, כמו בדישה שחובט בחיטים עד שמתפרקין. וכן בסחיטה, שדוחק במשקה; וכן בחולב, שמושך הדד עד שהוא דוחק בחלב הבלוע בדדין. אבל בדם חילזון, שמפקד פקיד, אם פוצע החילזון – לא עשה מעשה בגוף הדם אלא כפותח פתח לפניו.
כסברה זו כתב החת"ם סופר בסוגיית דם בתולים בשבת (חידושי כתובות ה,ב ד"ה מיפקד). לדעתו, כשם שהסוחט ענבים עובר על איסור רק אם סחט בידיו את הפרי, ואילו אם קילפו וכתוצאה מכך זב ממנו משקה הרי אין בזה סחיטה, כך גם בדם בתולים – אם הוא "מיפקד פקיד", אין בזה משום מפרק אף לשיטת הרמב"ם, דדמי לפתיחת פתח ולקילופו של פרי.
מן הדברים הללו עולה, שמותר לדקור עטין של בהמה בשבת על מנת שהחלב יזרום ממנו מאליו; והוא הדין בדם החילזון כשהאדם אינו דוחקו בידיו. אולם אם כך, לכאורה כל הקזת דם היתה מותרת, שהרי על מנת להוציא את הדם אין צורך בדחיקה. והרי בכל זאת הרמב"ם אסר את הדבר משום דש?
נראה שיש לחלק בזה בין דם שהוא "חיבורי מיחבר", שבו חל איסור דש גם אם אינו דוחק על מנת להוציאו, לבין דם שהוא "מיפקד פקיד", שבו חל איסור דש רק אם דוחק להוציא את הדם. כך עולה ממש"כ הרש"ז אוירבך ב"קונטרס החליבה" (מנחת-שלמה תניינא סי' לא) ביחס לסברתו של בעל אגלי-טל הנ"ל:
ונמצא לפי זה דהוא הדין בנידון דידן, גבי חליבה, שהחלב הכנוס בתוך הדד פקיד ועקיר בתוך עטיני הדד, כמו שכתב רש"י בדף צה,א. מסתבר דדמי לפציעת חלזון, ואי אפשר לחייב משום חולב, אלא אם כן הוא דוחק ממש את החלב שבפנים ודוחפו לחוץ. מה שאין כן עשיית פתח גרידא, לאו היינו דש. והרי זה דומה להמבואר בכתובות ה,ב – דאי דם מיפקד פקיד, פטור על הוצאת הדם בתולים. וטעמא דלא חשיב להרמב"ם כדש, היינו משום דדווקא אי חבורי מיחבר אז הוא דחשיב כאילו עשה מעשה בגוף הדם להוציא ממקום בליעתו; משא"כ אי מיפקד פקיד, לא חשבינן ליה אלא כעושה פתח בלבד, וכמבואר שם באגלי-טל.
ועדיין ישאל השואל: כיצד ניתן להבחין בין דם שיש להגדירו כמיחבר ובין זה שיש להחשיבו מיפקד? לכך מתייחסים דבריו בהמשך:
שאני דם, דאע"פ שהוא כנוס בעורקי הדם אפילו הכי חשיב טפי כגוף אחד עם הגיד עצמו, שהרי הדם הוא הנפש וגורם חיות להגיד. ולכן עצם החבלה בעור הגיד חשיב נמי כמעשה בגוף הדם עצמו. מה שאין כן בחלב דעקיר ופקיד בעטיני הדד – לא מחייב משום חולב, אא"כ דוחק ממש את גוף החלב לצאת. וכמו"כ בדם חלזון הראוי לצביעה – הרי כתבו שם בתוס', וכן בכתובות ה,ב, שאותו הדם הראוי לצביעה לית ביה משום נטילת נשמה, מפני שכבר נעקר מן הגוף, ואינו דומה כלל לדם הכנוס בוורידי הדם… ואם כי יודע אני שלמעשה קשה לסמוך על הבדלים וחלוקים כאלה, עם כל זאת כדאי הוא האגלי-טל לסמוך עליו, ובפרט שכן נראה גם מסוגית הגמ' בכתובות.
נמצאנו למדים, שגם לרמב"ם, שאינו רואה בחובל נטילת נשמה, יש משמעות לחיבור שבין הדם שיצא לבין הנפש והחיות.
נראה שבדם הכנוס בחבל הטבור אחרי צאתו מגוף האם, חלות אותן הגדרות שבדברי הרש"ז זצ"ל: הוא כבר נעקר מן הגוף, ואיננו דומה כלל לדם הכנוס בוורידי הדם. לפיכך אין בו איסור דישה ללא לחיצה או דחיקה. למעשה, הדם יוצא מחבל הטבור גם ללא דחיקה, וממילא אין בהחדרת המחט לתוכו אלא משום הסרת המונע בלבד.
יש אפוא להתיר בשופי לדקור את הווריד שבחבל הטבור לאחר שהשליה יצאה, ויש לצדד ולהתיר זאת גם בטרם יציאתה.

ה. צובע

במקרה שלפנינו מדובר בצביעה שבוודאי אין בה כל צורך. יתרה מזאת, אין בה כל עניין. ולכאורה יש מקום לדמות את הדבר לדין שבשו"ע (או"ח שכ,כ בשם היראים) שהאוכל תותים או שאר פירות הצובעים צריך להיזהר שלא יגע בידיו בבגדיו או במפה.
ברם, בסוגיה בכתובות משמע שכל הדיון בדם בתולים הינו אם יש בזה חובל. ואכן, מדוע לא נאסרה הבעילה משום צובע, הרי ניחא לו לבעל לראות סימני דם על הסדין? מכאן ביקש החת"ם-סופר (חידושי כתובות ה,ב ד"ה ויש לעיין) להוכיח –
דלא שייך צביעה אלא כשהוא לצורך דבר הנצבע, כגון בית השחיטה, שעי"ז יראו שנשחט היום… מה שאין כן צביעת הסדין איננו לצורך הסדין – אדרבה, לכלוך הוא לו – רק לפרסם שהיא בתולה, וזה לא מיקרי צובע.
סברה כזו הובאה להלכה בשם הרדב"ז במגן-אברהם (שכ,כד),[14] בקשר לדינו של היראים שהובא בשו"ע, הנ"ל. ובשמו הובא הדבר במשנה-ברורה (ס"ק נט): "ויש מקילין בכל זה, כיון שהוא דרך לכלוך. ויש לסמוך עליהם היכא דאי אפשר לו ליזהר בזה."
בנידון שלפנינו, נכון אמנם שאין זה דרך לכלוך, אבל לא זו בלבד שאין צורך לא במישרין ולא בעקיפין בצביעה ובדבר הנצבע, אלא הצורך הוא הפוך – הנוזל השקוף הוא אשר נצרך לדם על מנת לשומרו, ובכך קל הדבר מבעילת מצווה, ששם יש עניין עקיף בצביעה, וק"ו (עפ"י החת"ס) שלא יהיה לזה גדר של צובע.
סברה נוספת לקולא היא שאין מדובר כאן בדבר שדרכו לצבוע. דבר זה יש ללמוד מדין היראים הנ"ל, החושש לצובע בפעולת קינוח הידיים הצבועות במפית, בעוד שאין כל בעיה בצביעת הפנים עצמם ע"י אכילת הפרי. והטעם לכך הוא, שאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע.[15] נראה שההגדרה "דרכו לצבוע" שונה מעט מהמקובל בשאר מלאכות שבת – בשאר המלאכות, "אין דרכו" הכוונה בדרך כלל לשינוי באופן הביצוע או בתכלית; אבל בצובע משמעות "אין דרך צביעה בכך" היא שעל אף שיתכן ובפועל יש כאן צביעה – אין לכך כל משמעות, כי הצבע איננו רלוונטי כלל ועיקר, והרי זה בגדר "חזותא לאו מילתא" (ב"ק קא,ב).[16]
אחת ההשלכות של הבחנה זו היא, שבשאר מלאכות השינוי אינו מתיר לגמרי, אלא משאיר זאת בגדר איסור דרבנן; ואילו בצביעה שעומדת תחת ההגדרה הנ"ל – מותר לחלוטין. על פי יסוד זה יובן מדוע אין כל בעיה בצביעת הפנים ע"י הפירות – כי אין כל נפקותא לפנים הצבועות ע"י מי פירות בין באיש בין באשה.[17]
מלבד כל זה יש להעיר, שאין מדובר כאן ביצירת צבע, אלא רק במים הנמהלים בדם וכך גם נצבעים. מצב זה הוא כנראה המוגדר בלשון הרמב"ם "העושה עין הצבע" (הל' שבת ט,יד). ואף שהרמב"ם מחייב עקרונית גם על זה, מ"מ הראב"ד חלוק עליו, ופוטר, וכלשונו: "ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע, עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע; אבל צביעת מים, שאינה לצורך עצמן, לא."
ע"פ מה שביארנו, מסתבר שיש מקום להקל במקרה זה לכולי עלמא, כי גם הדוגמא שנתן הרמב"ם לעין הצבע היא ערבוב דיו וקנקנתום במים, ושם מדובר בחומר שעתידים להשתמש בו לכתיבה, ויש אפוא צורך בצבע השחור.[18] מה שאין כן בדם שצבע את הנוזל. בסיכום נראה שאין חשש לאיסור צובע בשבת במילוי השקית, והוי כמתעסק אצל צביעה.

ו. קושר

כבכל שאלה של קשירה בשבת, יש לדון באיכותו ובייעודו של הקשר הכפול הנעשה בצינורית הגומי המשתלשלת משקית האיסוף. באיכותו – האם הקשר נחשב מעשה אומן? ובייעודו – האם נחשב קשר של קיימא? נציין את שיטות הראשונים הבסיסיות בסוגי הקשרים ואיסורם בשבת, כפי שסוכמו במשנה-ברורה בהקדמתו לסי' שיז:
לשיטת הרי"ף והרמב"ם:

• ¨ קשר שהוא מעשה אומן וגם קשר של קיימא (כלומר: לזמן בלתי מוגבל) – אסור מדאורייתא.
• ¨ מעשה אומן ולא לקיימא, או לקיימא אך אינו מעשה אומן – אסור מדרבנן.
• ¨ אינו של קיימא ואינו מעשה אומן – מותר.

ולשיטת רש"י והרא"ש:

• ¨ קשר המיועד לצמיתות – אסור מדאורייתא גם אם אינו מעשה אומן.
• ¨ קשר לזמן מוגבל – אסור מדרבנן גם אם הוא מעשה הדיוט.
• ¨ קשר לזמן קצר – מותר לכתחילה אף אם הוא מעשה אומן (רמ"א בסעיף א ומשנה-ברורה ס"ק ה).

בהגדרת המושג "קשר לזמן קצר", שהוא בעצם קשר שאינו של קיימא, יש ב' שיטות:

• ¨ לשיטת הכלבו: עד כ"ד שעות (כך כוונתו לדעת הפרי-מגדים, הובא במשנה-ברורה ס"ק ו).
• ¨ לשיטת הטור והמרדכי: עד שבעה ימים.[19]

כפי שתיארנו לעיל, הצורך בשקית בכלל ובקשירתה בפרט, מוגבל עד 72 שעות. עד אז היא תרוקן למיכלי הקפאה ותושלך לאשפה, קרוב לוודאי ללא התרת הקשר. מחד גיסא, יש מקום לומר שהואיל והקשר נצרך לזמן מאד מוגבל – אין לחשוש לאיסור דאורייתא. יתרה מזאת: יתכן להתיר לכתחילה אליבא דרש"י והרא"ש (ואילו לרי"ף והרמב"ם יהיה תלוי אם סוג הקשר ייחשב כמעשה אומן – וכפי שיבואר להלן).
מאידך, יש לשים ליבנו לכך שבתום זמן השימוש אין מתירים את הקשר, אלא השקית נשארת קשורה וכך נזרקת לאשפה. אילו היו מתירים את הקשר על מנת לעשות שימוש חוזר בשקית – היה ברור שמדובר בקשר זמני. אבל באופן שלפנינו יש הגיון לדמותו לאגד הלולב האסור בשבת וביו"ט, כנראה מדאורייתא,[20] וכמשמעות הברייתא במסכת סוכה (לג,ב) וכפירוש רש"י בלשונו הזהב (ד"ה הותר אגדו): "ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים, דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא; וזה קשר של קיימא הוא, שאינו חושש להתירו עולמית." וכדברים הללו נפסק להלכה בסי' תרנא,א (הובא גם במשנה-ברורה שיז,כט).
משמע, שכל עוד אין עניין בהתרת הקשר, אלא יש לגביו מצב של אי אכפתיות, יש לראותו כקשר העשוי לעולם, שהרי זהו "עולמו". "עולמו של לולב" – עד סיום החג,[21] ו"עולמה של שקית" – עד ג' יממות.[22]
אולם נראה שיש לחלק מסברה בין המקרים, ולהקל יותר בשקית האיסוף. שכן באגד הלולב באמת אין כל מטרה בקריעת הקשר לאחר החג, כי אין כל סיבה מהותית לעשות זאת,[23] בעוד שהשקית – בכל מהותה היא "חד פעמית", כי חייבים לרוקן אותה, אחרת אין כל משמעות לשימוש בה. דומה שזו דוגמא טיפוסית לקשר העשוי לזמן מוגבל, שאינו אסור מדאורייתא.
נמצא ששאלת ה"קיימא" איננה ברורה לחלוטין, אף כי לדעתנו אין זה מצב שניתן להגדירו כקשר של קיימא.
ועתה יש לדון אם קשר זה נחשב מעשה אומן או מעשה הדיוט. מדובר בקשר רגיל כפול שכל ילד יודע לעשותו, ולכאורה הוא מעשה הדיוט. אלא שאין הדבר פשוט. בל נשכח שמדובר כאן בקשר אמיץ וחזק, העשוי כדי לחסום כל אפשרות של פריצת נוזל דרכו, ובשל כך הוא נעשה באופן שלא יוכל להתרופף מעצמו כלל. האלסטיות של הפלסטיק הגמיש שממנו עשויה השקית, מבטיחה עוד יותר את החסימה. במגן-אברהם (שיז,ד) נפסק בשם הש"ג, שקשר שקושרים אותו הדק היטב נקרא קשר של אומן. ובמשנה-ברורה (שיז,יד) נקבע לגבי "קשר של שני קשרים" שהוא כקשר אמיץ, ולא הותר אלא ע"י גוי ולצורך גדול. איסוף דם טבורי הוא בהחלט דבר חשוב, אך יש לעיין אם נוכל להגדירו כצורך גדול במציאות שבה רובא דעלמא אינם נוהגים (עדיין) לעשות זאת גם בימות החול.
על פי הדברים הללו עולה כך:

• ¨ לרי"ף ולרמב"ם, הקשר אסור לפחות מדרבנן (מעשה אומן), ויתכן מדאורייתא (אם נגדירו כקיימא).
• ¨ לרש"י ולרא"ש, יתכן שאסור מדאורייתא (כנ"ל); אך נראה יותר שאסור מדרבנן. ואפשר שלפי הטור והמרדכי מותר אף לכתחילה (פחות משבוע).

בין כך ובין כך להלכה אין להתיר זאת, שכן המחבר נוקט כשי' הרי"ף והרמב"ם, וגם מסגנון הרמ"א נראה שלא בא להקל אלא לחשוש לחומרא העולה מדעת רש"י והרא"ש.
למעשה יש הצעה פשוטה אלטרנטיבית, והיא חסימת הצינורית באמצעות צבת (קליפס), אשר בכמותו משתמשים לחסימת חבל הטבור עצמו לפני הפרדתו מן התינוק.

ז. מוקצה והכנה

במחשבה ראשונית יש מקום להתייחס לדם כמוקצה, שכן נולד הוא כביצה שנולדה והאסורה בשבת.[24] ברם, מצאנו שניתן להקל במקום הפסד באיסורי מוקצה שהם קלים משאר איסורי דרבנן בשבת, ובמיוחד במוקצה מחמת נולד, שיש רבים שמקילים בו.[25] וכאן יש לומר מסברה, שהואיל וזוהי הזדמנות יחידה ובלתי חוזרת לאיסוף הדם, אין לך דבר האבד גדול מזה, וממילא הוי כהפסד. אכן מסתבר שרצוי לנהוג בעניין זה לחומרא, ולטלטל את השקית לאחר מילויה כלאחר יד, לשם הנחתה במארז המיועד לכך.
כמו כן נראה שאין להחמיר ולאסור פעולה זו משום הכנה משבת לחול – ראשית, מאחר ומדובר במעשה שאין בו מלאכה של ממש (כאמור לעיל) ואין בו טירחה;[26] ועוד, שבמקום דבר האבד עסקינן;[27] ועוד, שאין כאן הכנה ספציפית ליום מימות השבוע, אלא שימור לעתיד לבא, וקשה מסברה להצביע על הכנה במקרה כגון זה.[28]

ח. סיכום

איסוף דם חבל הטבור בעת הלידה על מנת לשמר את "תאי הגזע" העובריים לצורך עתידי, היא פעולה שאין בה כל איסור או ביטוי לחולשה של אמונה. אדרבה, יש בכך צד של מצוה להצלת חיים בעתיד.
כאשר הלידה מתרחשת בשבת ניתן עקרונית לבצע את האיסוף, אך יש להקפיד:

1. את דיקור החבל רצוי לבצע לאחר צאת השליה (חבל הטבור כבר מנותק מהוולד), אם כי מעיקר הדין יש להתיר גם קודם לכן, משום שאין בדיקור כזה לא משום נטילת נשמה (כי הדם שבחבל הטבור אינו מחובר למחזור הדם של האשה) ולא משום דש, במיוחד משום שהדיקור נעשה ללא הפעלת לחץ על הוריד, אלא בהחדרת מחט.
2. אף ששקית האיסוף מכילה נוזל משמר שקוף, הנצבע ע"י הדם בעת המלוי, אין לחשוש לאיסור צובע, כי אין בכך כל כוונת צביעה, והמצב מוגדר כ"אין דרכו לצבוע".
3. לאחר גמר המילוי אין לקשור את השקית בקשר עצמי כפול, אלא ניתן לסגור ע"י קליפס.
4. את הדבקת התוית על השקית יש לדחות עד למוצ"ש, כמו גם את ההתקשרות לחברה השומרת על החומר שנאסף.
5. לטלטל את השקית למארז "כלאחר יד", כדי להימנע מטלטול מוקצה בשבת.
6. אין לאסור את הפעולה מחמת הכנה משבת לחול – ראשית, זהו דבר האבד; שנית, אין במעשה זה מלאכה או טירחה; ושלישית, אין זו הכנה ליום חול בדווקא, אלא פעולה סתמית לצורך העתיד; מה גם שזו הכנה לפיקוח נפש אפשרי.

ויהי רצון שהקב"ה שהוא עושה החדשות ובורא הרפואות יסיר כל מחלה מקרבנו.

/ הרב יוסף איתן הוא רב משיב במכון פוע"ה ורב בשכונת פסגת זאב בירושלים ובבית-אל

הערות:
פורסם בתחומין כה (תשס"ה) עמ' 79-87
[1].    הנושא העקרוני של תאי גזע עובריים הוצג ע"י פרופ' שטיינברג בתחומין כג עמ' 241 ואילך. אסיא ע"ה-ע"ו.
[2].    וליכא מידי דלא רמיזא: בסוטה מה,ב נחלקו תנאים בברייתא מהיכן תחילת ברייתו של תינוק, ומפליאים דברי אבא שאול הסובר שתינוק תחילת ברייתו מטבורו – "ומשלח שורשיו אילך ואילך".
[ואפשר שזוהי הסגולה שמזכיר ר' יוסי בברייתא בגמ' שבת קכט,ב: "וטומנין השליא כדי שיחם הולד". כדבריו נפסק בשו"ע או"ח של,ז, ובמשנה-ברורה (ס"ק כו) פירש: "והיה זה מדרך סגולה אצלם". בברייתא שבגמ' מוסיף רבן שמעון בן גמליאל: "בנות מלכים טומנות בספלים של שמן, בנות עשירים בספוגים של צמר, בנות עניים במוכין." בתוספתא (שבת טז,ב) מובא הדבר בשינוי לשון: "טומנין את השליא כדי שלא יוצן הולד, כגון בספל של שמן ובכסות ובקופה של תבן", ומשמע שאלו הם דברי ת"ק, ואין עליהם חולק (לפני כן מובא: "קושרין את הטבור; ר' יוסי אומר: נוהגין היינו אף חותכין"). לא ברור מהו חילול השבת הכרוך בהטמנה מעין זו – שמא עולה בזה שאלת המוקצה; ואולי עולה שאלת השימוש בסגולות ובחוקות הגויים, ולאו דווקא בשבת (אף שהברייתא כולה, וכן התוספתא, עוסקת בדיני שבת). אם רמוז בזה הטיפול המתואר במאמר זה, אפשר שהשאלה היא באשר להכנה משבת לחול; ואם כך, הרי לנו מקור להיתר. – הערת עורך (א.ד.)]
[3]. לאחרונה היה מקרה של ילדה בת 11 מצפון הארץ שלקתה בלוקמיה, וחייה ניצלו בזכות הדם הטבורי של אחותה התינוקת שנאסף בשעת לידתה. התאים הללו בנו מחדש את המערכת שנהרסה ע"י המחלה.
[4].    בישראל עוסקת בכך חברת "קריו-סל". העלות כוללת תשלום ראשוני עבור הערכה והעברתה להקפאה, ובהמשך תשלום שנתי לצורך השימור.
[5].    עי' דברי הר"ש ישראלי, בעניין תרומת דם ואברים – ספר הכינוס הבינלאומי הראשון לרפואה אתיקה והלכה (תשנ"ג) עמ' 195.
[6].    לרש"י בלישנא אחרינא החיוב משם צובע, אך אין זה רלוונטי ביחס לחובל באדם, כי אין בהכרח שהדם יצטבר תחת העור כפי שזה בשמונה השרצים. עם זאת, כאמור, שאלת הצביעה כאן אקטואלית בשקית המתמלאת ובה נוזל שקוף, ובכך נדון להלן בפרק ה.
[7].    הובא במשנה-ברורה של,כה. בספר גשר-החיים (ח"א טז,ג) מובא שלא נהוג לקבור השליה. לעניין השימוש בשליה לצורך תעשיית קוסמטיקה וכדו' – ראה מנחת-יצחק ח"ז סי' קב.
[8].    אף כי יתכן שגם לפני יציאתה תיחשב כצפורן שפירשה רובה, כלומר כתלושה מהגוף (הערת מו"ר הר"א נבנצל שליט"א).
[9].    בעניין קבורת אבר מן החי ראה גם אגרות-משה יו"ד ח"א סי' רלב וציץ-אליעזר ח"י סי' כה פרק ח.
[10].  עי' שו"ת דברי-מלכיאל ח"ד סי' פז.
[11].  נאמר לי ע"י רופא מומחה להמטולוגיה, שניתן לבצע את האיסוף גם לאחר יציאת השליה, מבלי שיגרם בכך כל הפסד. אך זאת בתנאי שהדבר ייעשה בתוך דקות.
[12].  דברי הפרמ"ג הובאו בביאור-הלכה ד"ה והחובל. גם במנחת-חינוך (מוסך השבת, מלאכת דש) יש בירור ארוך בשאלה מדוע אין דש במליחת בשר, והמדובר כמובן בבשר שחוטה.
[13].  למעשה לא מצינו חוששים לשיטת הרמב"ם. אמנם זה שבמשנה-ברורה (שטז,כט) הובא כנימוק לאיסור חובל רק נטילת נשמה, אפשר לבאר שכיון ששם מדובר בשו"ע על שיעור הדם היוצא, הרי שהטעם של נטילת נשמה אוסר בכלשהו, בעוד שלטעמו של הרמב"ם, דש, השיעור הוא לפחות בגרוגרת, דומיא דדש. ויתכן שיש לחשוש לחומרא לשתי השיטות.
[14].  אמנם המג"א הסיק, "דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך; כל שכן צביעה, דכל צביעה היא כך. לכן אין להקל."
[15].  שם במגן-אברהם, הובא במשנה-ברורה ס"ק נח.
[16].  כדברים האלה כתב בשו"ע הרב סי' שב, בקונטרס אחרון.
[17].  כפי שכתב בשער-הציון שג,סה. ולא כפי שניתן היה להבין מדברי המשנה-ברורה שכ,נח, שהחילוק הוא בין איש לאישה ולא בין סרק לפירות. אלא באמת צביעה בפירות לאו מילתא היא לכו"ע, וסרק (דהיינו אודם ואפילו בד שיש בו צבע אדום) יהיה אסור באשה, הואיל ודרכה להתייפות בכך.
[18].  עיין במגיד-משנה שם, ובאגלי-טל מלאכת לש ט,ט.
[19].  מדברי הבית-יוסף (סי' שיז) משמע שדעתו כדעת הטור. גם רש"י (שבת קיב,א) מתייחס לקשירת סנדל, האסורה מדרבנן "בדחומרתא דקטרי אינהו", ומבאר: "אלו סנדלים של שאר אנשים, שאין רצועות קבועות בהן על ידי אומן, אלא הם עצמן קושרין אותם בחומרתא בעלמא, וקושרין ומתירין, ופעמים שמתקיים שבת או חדש." משמע שאם היה עומד פחות משבוע – היה מותר.
[20].  משמע שהקשר אסור מדאורייתא, כי נראה שאסור גם במקדש, הגם ששם אין בו בדרך כלל איסורי שבות.
[21].  עיין גם בריב"ש סי' קכב.
[22].  השוואת אגד הלולב למקרים אחרים הובאה ב'שמירת שבת כהלכתה' (לה,כה) ביחס להדבקת איספלנית על תחבושת לצורך הידוקה לגוף. ואסר שם, הואיל ואין דרך להקפיד להפריד את האיספלנית מן התחבושת בתום השימוש. ובהערה סג הביא בשם הגרש"ז אוירבך ראיה מלולב כנ"ל. הדברים הובאו גם בהערות הרש"ז לספר לב-אברהם ח"ב. אך ראה בספר תיקונים-ומילואים ל'שמירת שבת כהלכתה' עמ' נח, שהעלה סברות לכאן ולכאן אם יש להשוות הרכבת חלקי המזרק לאגד הלולב. והאריכו בעניין זה בציץ-אליעזר (חלק טו סי' יז) ובמנחת-יצחק (חלק ח סי' כז) המקילים בזה. וראה גם שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות ל"ה) שמבקש להוכיח מקשירת לשון של זהורית בין קרניו של שעיר המשתלח ביום הכפורים, שאין לאסור קשר "דלא איכפת ליה". וצ"ע, כי לכאורה שם הקשר מתפרק תוך כדי נפילתו.
[23].  אמנם נהוג להתיר אגדו של לולב ביום הושענא רבה, וכפי שכתב השו"ע (או"ח סי' תרסד), אך אין זה מדינא; וגם אין הכרח להתיר את הקשר עצמו על מנת להוציא את האגד.
[24].  עי' שו"ע או"ח שכב,א. הריא"ה הרצוג זצ"ל (היכל-יצחק סי' כח) דן בשאלת המוקצה בחלב שנחלב בשבת ע"י גוי, ומשמע שעקרונית זה אכן מוקצה. אמנם יש מקום לחלק בין חלב לדם הטבורי, כי החלב לא היה בבין השמשות והוא נולד גמור, ואילו הדם רק היה כמוס בתוך הרחם.
[25].  בהלכות שבת ויו"ט מופיע כמה פעמים השיקול של קולת איסור מוקצה. קולתו של איסור נולד הובאה בשו"ת גינת-ורדים ג,טז, ובציץ-אליעזר ח"ו סי' לד.
[26].  במגן-אברהם (תקג,ב) צויין שאיסור הכנה קיים כאשר מדובר במלאכה או בטירחה. וראה גם שו"ת הר-צבי, ט"ל הרים, שבות סי' ב; שמירת שבת כהלכתה כח,פא.
[27].  בביאור-הלכה סי' תריא בעניין קניבת ירק ביוה"כ, כתב שאין להחמיר בהכנה במקום עגמת נפש. ועי' שו"ע או"ח רנד,ז בעניין רדיית הפת בשבת, ובמשנה-ברורה (ס"ק מג) ובביאור-הלכה בשם אליהו-רבא, שיש להקל במקום הפסד אף ע"י יהודי. וראה שמירת שבת כהלכתה שם סעיף פג.
[28].  במנחת-שלמה תנינא סי' לו הגדיר הרש"ז אוירבך את נושא ההכנה משבת לחול. בין השאר משמע מדבריו שאין לאסור מעשה שאין מגמתו הכנה לחול בדווקא, אלא רק התנהלות טבעית של הגנה עצמית, כמו לקיחת בגד עליון מחמם בעת יציאה בשבת אחה"צ, על מנת שבערב לא יהיה קר וכיו"ב. וכן משמע מניסוח ההלכה ב'שמירת שבת כהלכתה' כח,פא. ובנידון דידן בל נשכח שמדובר בהכנה לצורך אפשרי של פיקוח נפש!