הרב אריה כץ שליט"א [1] 
שאלה:
כהן שנשא גרושה באיסור, ונולדו לו ילדים ממנה, אך לא בדרך של ביאה אלא בהזרעה מלאכותית, האם ילדים אלו יחשבו לחללים או שהבן יהיה כהן כשר והבת כשרה להינשא לכהונה?
תשובה:
א. פתיחה – פסול חללות
על מנת לענות על שאלה זו, עלינו לברר ראשית כל באיזה אופן נוצרת חללות.
המשנה בקידושין (עז ע"א) מחלקת בין חלל שנשא ישראלית לישראל שנשא חללה:
"בת חלל זכר – פסולה מן הכהונה לעולם. ישראל שנשא חללה – בתו כשירה לכהונה. חלל שנשא בת ישראל – בתו פסולה לכהונה".
כלומר צאצא של חלל זכר הינו חלל, אבל צאצא של חללה איננו חלל, וממילא חללה שנשאת לישראל, בתה כשרה להינשא לכהן.
בגמרא (שם) מובאת ברייתא ממנה עולה כיצד נוצרת החללות עצמה:
"תנו רבנן: לא יחלל זרעו – אין לי אלא זרעו, היא עצמה מנין? אמרת קל וחומר: מה זרעו שלא עבר עבירה – מתחלל, היא שעברה עבירה – אינו דין שמתחללת. הוא עצמו יוכיח, שעבר עבירה ואין מתחלל! מה להוא שכן אין מתחלל בכל מקום, תאמר בהיא שמתחללת בכ"מ? ואם נפשך לומר, אמר קרא: לא יחלל זרעו, לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל. מאי אם נפשך לומר? וכי תימא איכא למיפרך: מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה! אמר קרא: לא יחלל, לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל. תנו רבנן: איזו היא חללה? … כל שנולדה מן פסולי כהונה".
זאת אומרת שהגדרת החללות היא של אישה הפסולה לכהונה שבא עליה כהן, וכן ולד שנולד כתוצאה מאיסורי כהונה, וצאצאים של חלל זכר.
כך פוסק השולחן ערוך באבן העזר (סימן ז סעיפים יב, טז):
"איזו היא חללה, זו שנולדה מאיסורי כהונה, כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה, או שנשא בעולה ובא עליה, הרי אלו נתחללו לעולם. ואם הוליד ממנה, בין זה שחיללה בין אחר, הולד, בין שהוא זכר בין שהוא נקבה, חלל, והיא עצמה נתחללה בביאתו משהערה בה, בין שבא עליה בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון
חלל שנשא כשרה, הולד ממנה חלל. וכן בן בנו, כלם חללים עד סוף כל הדורות. ואם ילדה בת, אסורה לכהונה. אבל אם נשאת אותה הבת לישראל וילדה ממנו בת, אותה הבת כשרה לכהונה, שישראל שנשא חללה הולד כשר".
מהדברים הנ"ל עולה לכאורה שחללות הינה דבר העובר בירושה מהאב או יצירה חדשה כתוצאה ממעשה עבירה. עצם היולדות הצאצא לאם חללה, לכאורה אינו גורם לחללות, שכן ישראל שנשא חללה הולד אינו חלל והבת כשרה להינשא לכהונה. מדובר בישראל, שכן אם מדובר בחלל, הרי שהולד הוא צאצא של חלל ומכוח אביו הוא חלל בעצמו, ואם מדובר בכהן, הרי שמדובר בעבירה על איסורי כהונה, וממילא הוולד חלל.
ב. חללות כשאין עבירה
בנידון דידן, אמנם מדובר באב כהן, אבל עצם היווצרות הולד אינה בעבירה לכאורה, שכן לא היה כאן מעשה ביאה, וממילא לכאורה הולד יהיה כשר לכהונה, שכן עצם העובדה שאמו חללה איננה הופכת אותו לחלל, שהרי מי שמוריש את החללות הוא האב, וכאן האב כשר ואין היצירה בעבירה.
ניתן להוכיח זאת לכאורה משורה של אחרונים שדנו בשאלה דומה: למ"ד שיבום בפסולי חיתון הינו היתר בביאה ראשונה (ורק חז"ל גזרו בביאה ראשונה אטו ביאה שניה שהיא איסור, ודלא כמי שפסקו שרק ההעראה היא מצווה וגמר ביאה גם ראשונה הינו איסור תורה), האם כהן שבא על יבמתו חללה ביאה ראשונה, הולד חלל או לא[2].
בין היתר כתבו שהיות ואין עבירה אין הולד חלל הקרן אורה (יבמות כא ע"ב), העמודי אור (סימן עט) ובשו"ת אחיעזר (ח"א סימן ד).
גם בנושא של הזרעה מלאכותית, כתב הגרש"ז אוירבאך זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה מהדו"ת סימן קכד) שאין הולד חלל, שכן האישה בודאי אינה מתחללת בעצם ההזעה, שכן לא היה כאן מעשה ביאה המחלל (וההריון עצמו בודאי שאינו מחלל, שכן אם כשלא נתעברה מזה לא נתחללה, מהיכא תיתי שיצירת הולד תחלל אותה). ואם האם אינה חללה, מהיכן תיווצר החללות של הולד, עצם העובדה שמדובר בפסולי כהונה אינה גורמת לחילול, אלא אם כן האמא עצמה מתחללת, ואז גם הולד מתחלל (ולכן כהן שבא על אחותו ועשאה זונה, אין הולד חלל מביאה ראשונה, אלא רק מביאה שניה שאז מחלל אותה).
ג. חללות באם חללה כשאין עבירה
אלא שכל הדיון שראינו בפוסקים הנ"ל מדבר על מקרים בו גם האם לא נתחללה, אבל כשהאם חללה לא מצאנו, ואף שלכאורה עצם חללות האם אינה גורמת לחללות הולד ללא עבירה (שכן חללה שנישאה לישראל הולד כשר), מסתפק בזה הגרש"ז אוירבאך (שם):
"מסופקני בהזרעה מלאכותית מכהן כשר לתוך אשה חללה אם בעל הזרע עובר בכך על הלאו של לא יחלל זרעו, דנהי שלא בא עליה אבל זרעו מיהא חילל, ועיין בחדושי רבנו חיים הלוי בסוף איסורי ביאה, אך גם אפשר דבכה"ג שהאב אינו חלל ורק האשה חללה מה שהולד נעשה חלל הוא רק מפני שנוצר מביאה כזו שמחללת את אמו ולכן אף גם הוא כמותה ונעשה חלל, משא"כ בהזרעה מלאכותית דהוי בהיתר ואינה מחללת כלל את האם אפשר שהולד מתיחס שפיר אחר אביו שהוא כהן כשר ואינו חלל, כמו בישראל שבא על חללה דכיון שלא היתה ביאת איסור אין הולד חלל".
נבאר את ספקו של הגרש"ז אוירבאך:
בירושלמי קידושין (פרק ג הלכה יב) מופיע:
"ויתיביניה הרי חלל שנשא לבת ישראל הרי קידושין ואין עבירה הוולד הולך אחר הפגום שבשניהן". לכאורה דברי הירושלמי תמוהין, שכן במשנה שראינו לעיל מבואר במפורש שבנישואין של חלל וישראלית ולהיפך, הולד הולך אחר הזכר ולא אחר הפגום.
על מנת לישב את הירושלמי, מחדש הגר"ח סולוויצ'יק (הל' איסורי ביאה פי"ז ה"ב) שיש שני סוגי חללות: פסול חללות של ביאה ופסול חללות של משפחה, כאשר בכהן שבא על חללה יש פסול של ביאה ובחלל שנשא בת ישראל יש פסול של משפחה, אבל בישראל שנשא חללה אין כאן פסול שכן חללות הבאה מחמת משפחה "אינה נוהגת רק במשפחות כהונה וכעיקר דינה דהוא זה חילול כהונה על כן אינו שייך רק במשפחת כהונה, ועל כן ממילא דהולד הולך אחר הזכר, כיון דבעינן לחלות הפסול שיהא גם ממשפחת כהונה, וחלל עצמו שהולד מתייחס אחריו הוא גם כן משום דדין משפחת כהונה ביה, וממילא דהולד הולך אחר הזכר כדין משפחת כהונה".
כלומר הסיבה שבישראל שנשא חללה הולד כשר לכהונה, איננה משום שהולכים אחרי הזכר במקרה כזה, אלא שפסול חללות שייך רק במשפחות כהונה, וממילא בישראל שנשא חללה אין שום צד של כהונה (שכן צד כהונה איננו עובר דרך האישה, אלא רק דרך האיש).
ממילא במקרה בו לבעל יש צד כהונה, יש משמעות גם לחללות של האם (לא רק מצד הביאה):
"אשר לפי זה נמצא דבכהן או חלל שנשא חללה, מלבד החללות דאית ביה משום איסור כהונה ומשום משפחת אב, אית ביה גם פסול חללות מחמת האם, דכיון דהולד הוא ממשפחת כהונה א"כ ממילא נוהג ביה הך דינא דלהם הלך אחר פסולן דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, וזהו דקאמר הירושלמי דבחלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ולא קשה עליה ממתניתין דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, דשאני ישראל שנשא חללה דאין להם משפחת כהונה מחלל שנשא כשרה דהוא זה משפחת כהונה, וכמו שנתבאר".
ממילא הבבלי (סז ע"א) שאומר שחלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר, והירושלמי (לעיל) שמדבר אחר הפגום אינם חולקים ביניהם:
"והסוגיא דקידושין דחלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר נימא דאיירי לענין דין חללות הבא מחמת ביאה, דבזה ג"כ שייך דינא דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, וכדתנן דאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הויין בכלל דינא דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ומשום דכל דהדין חללות שבו בא מכח הפסול בכהונה שיש באמו הוי בכלל פגום שבשניהם, וממילא דבישראל שנשא חללה וחלל שנשא כשרה דרק האב פוסל לזרעו בביאתו ולא האם ע"כ הוי בכלל דינא דהולד הולך אחר הזכר, אבל אה"נ דתלמודין לא פליג על הירושלמי, משום דתרי גווני נינהו, דתלמודין איירי בדין פסול חללות הבא מחמת ביאה, והירושלמי איירי בדין חללות הבאה מחמת משפחה".
על פי דברי הגר"ח עולה, שגם כשאין עבירה בעצם הביאה, העובדה שמדובר בולד של חללה וכהן יוצרת חללות, שכן שונה דין חללה וכהן מחללה וישראל. בחללה וישראל אין הולד חלל, משום שאין משמעות לחללות האם כשאינה בתוך משפחת כהונה, אבל חללות האם בתוך משפחת כהונה יוצרת בעצמה חללות של הולד, ללא תלות בעבירה.
נראה שהצד השני של ספיקו של הגרש"ז בא לחלוק על הגר"ח, ולטעון שחללות עוברת בתורשה רק מהאב, וולד של חללה לכהן הינו חלל רק עקב יצירתו בעבירה, ועל כן כשלא הייתה עבירה בעצם היצירה, אין הולד חלל, שכן בניגוד לחידוש הגר"ח ניתן לומר שאין חללות בתורשה מהאם, וכפשט הגמרא בבבלי.
ד. אשה שנתחללה לאחר שנתעברה
ונראה לי להביא ראיה לכאורה לצד השני של ספקו של הגרש"ז, ובניגוד לגר"ח, שבמקום בו אין עבירה, אין פסול החללות של האם משפיע על הולד גם במקום בו מדובר במשפחת כהונה.
הרמב"ם בהל' איסרי ביאה (פי"ט ה"ז) והשו"ע אה"ע (סימן ז סעיף יח) פוסקים:
"כהן שנשא גרושה מעוברת, בין ממנו בין מאחר, וילדה כשהיא חללה, הולד כשר שהרי לא בא מטיפת עבירה".
לפי דברי הגר"ח, מדובר כאן בולד של כהן וחללה, ועל כן הוא צריך להיות חלל, ואף על פי כן הולד כשר. אמנם היה מקום לומר שהיחס של הולד נקבע ברגע היצירה, ואז אמו לא הייתה חללה, מה שאין כן בנידון דידן בו כבר ברגע היצירה אמו הייתה חללה (רק שלא היה מעשה עבירה), אך לכאורה מסוגיית "הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה" מוכח שהיחס של הולד נקבע בלידה ולא ביצירה, ונבאר הדברים:
הגמרא ביבמות דף צ"ז: אומרת:
"שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים – לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח; היתה הורתן ולידתן בקדושה – הרי הן כישראל לכל דבריהן".
כלומר תאומים שנתגיירו אין ביניהם שום קרבה ועל כן פטורים מיבום וחליצה ואין עליהם חיוב אשת אח. במקרה ההפוך שהוריהם התגיירו לפני העיבור, הרי דינם כישראלים רגילים. אולם ישנו מצב ביניים בו הורתם הייתה שלא בקדושה, ולאחר מכן התגיירה אמם קודם שילדתם. במצב כזה הם פטורים מיבום וחליצה, שהרי רגע האבהות בודאי נקבע בשעת העיבור, ומכיוון שאביהם היה נוכרי אין להם קורבה מן האב, אך לגבי אשת אח חל עליהם חיוב, ואומר שם רש"י (ד"ה "אבל"):
"אבל חייבין – כרת משום אשת אח מן האם שהרי היא כישראלית שילדה בנים".
כלומר מכיוון שכאשר נולדו לאם ישראלית, הרי הם כישראלים לכל דבר ויש להם קורבה מן האם, ורק מן האב אין להם קורבה, כיוון שבשעה שנקבעה אבהותו הוא היה נוכרי, אך האמהות נקבעת בשעת הלידה ואז הייתה האם ישראלית.
וכן על הגמרא האומרת (שם דף צ"ח.):
"גר שהיה לידתו בקדושה והורתו שלא בקדושה – יש לו שאר האם ואין לו שאר האב; כיצד? נשא אחותו מן האם – יוציא…"
אומר שם רש"י: "נשא אחותו מן האם – שנולדה בהיותה עובדת כוכבים יוציא, ואע"ג דלאו אחותו היא, דכקטן שנולד דמי, גזירה דלמא אתי למנסב אחותו שנולדה אחריו, דבההיא איכא כרת דלידת שניהם בקדושה ואחותו גמורה מן האם הויא כישראלית שילדה בן ובת".
ולכאורה דברי רש"י מוכרחים, שהרי הגמרא אומרת שתאומים שהייתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה חייבים משום אשת אח, ואם אין להם קורבה מהתורה כלל, לא שייך לומר חייבים.
ממילא אנו רואים שהייחוס לאם נקבע לפי שעת הלידה ולא לפי זמן העיבור, ובשעת הלידה מדובר על חללה, ואם האמא חללה והאב כהן, לפי הגר"ח בהולד צריך להיות חלל ללא תלות בעבירה.
אך ניתן לדחות, דווקא על פי שיטת הרמב"ם בסוגיא הנ"ל ראיה זו:
הבית יוסף ביו"ד סי' רס"ט אומר:
"ומדברי נימוקי יוסף בסוף פ"ק דיבמות (ג: ד"ה ת"ר) נראה דהיינו דוקא כשהן תאומים, ואינו נראה בעיני".
ואף על פי שהוא אומר שאין דבריו נראים, בשו"ע סי' רס"ט סעיף ד' הוא פוסק:
"שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, חייבים משום אשת אח, אבל לא חולצין ולא מיבמין".
זהו ציטוט מדברי הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פי"ד הל' י"ד, ואמנם ניתן לומר שתאומים לאו דווקא והוא הדין לאינם תאומים, כאשר הראשון הייתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה[3] וכדברי רש"י השניים, והסיבה שנאמר דווקא תאומים זה משום שבמקרה זה מדברת הגמרא, והרבותא היא שאפילו כשהם תאומים וברור שנולדו לאותו אב, לא שייך בהם יבום וחליצה, כיוון שהורתם הייתה שלא בקדושה, אך הש"ך (שם ס"ק ו') סובר אחרת:
"דעת הב"י דאפי' אינן תאומים כיון שלידתן בקדושה חייבים משום אשת אח וכן דעת הב"ח, וצ"ע דמדברי המחבר משמע להדיא דדוקא תאומים וכן משמע בעט"ז וכן משמע להדיא ברמב"ם והרב המגיד ס"פ ד' מהל' איסורי ביאה ע"ש".
כלומר לדעתו אמור דין זה דווקא בתאומים ולא באחים שאינם תאומים שלידת שניהם הייתה בקדושה והורתו של הראשון הייתה שלא בקדושה. ולכאורה הדברים קשים, שהרי ממה נפשך, אם הרגע הקובע לקורבת האם הוא הלידה, הרי גם אם הם אינם תאומים הם צריכים להיות קרובים מהאם ולהיות אסורים באשת האח, ואם מה שקובע הוא זמן העיבור, הרי גם תאומים צריכים להיות מותרים, שהרי בשעת העיבור היו גויים ולאחר שעברו גיור הם כבר אינם קרובים?
וחייבים לומר בשיטת הרמב"ם והשו"ע ע"פ הש"ך, שהחיוב בתאומים הוא מדרבנן בלבד (ובניגוד לרש"י), וזה מחמת גזירה שהם דומים לאחים מן האם (וכמו שגזרו קורבה בגרים לגבי דברים אחרים, עיין בגמרא ביבמות שם), אך זה דווקא כאשר שניהם הייתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, שזה שייך רק בתאומים, אך כאשר אחד מהם הוא ישראל גמור לא גזרו, שהכל רואים שיש הבדל ביניהם.
כדברים הללו אומר הערוך לנר (דף מ"ב.) והוא מסביר שהגזירה היא דווקא בתאומים, כיוון שבהם יש לחשוש שמא העיבור יהיה לאחר הגירות ויחשבו שהיה קודם ויבואו להתיר אשת אח מן האם, ולכן גזרו גם כאשר העיבור היה קודם הגיור, אך במקרה שבו הם לא תאומים לא גזרו, כיוון שמעמדם שונה בבירור.
ונראה להוכיח מהנימוקי יוסף עצמו שסובר שהאיסור הוא רק מדרבנן בתאומים, שהרי הוא אומר שחייבין משום אשת אח "משום דדמו לאחים מן האם", ואם כן אינם אחים ממש[4].
אם כן ניתן לומר שלשיטת הרמב"ם העיבור קובע את היחס, וממילא בשעת העיבור האמא לא הייתה חללה והולד כשר. בנוסף לכך, אף אם נאמר שלגבי מעוברת שנתגיירה נקבע היחס בלידה, ניתן לדחות את ההוכחה בכך שדווקא מעוברת שנתגיירה נתקה בכך את היחס מהאב הגוי, וממילא כשמדובר ביחס ששייך אך ורק לה, הוא נקבע בלידה, אך ישראלית שנתחללה, היות ומשמעות החללות כשאין עבירה (ע"פ הגר"ח), היא אך ורק כשמדובר במשפחת כהונה, כלומר ביחס בינה לבין בעלה, הרי מוכרחים לומר שגם אצלה רגע היוחסין נקבע בעיבור.
אלא שעדיין אין הדברים מיושבים כל צרכם, שכן הרמב"ם מנמק את הסיבה לכך שאין הולד חלל, לא בכך שבשעת יצירתו אמו לא הייתה חללה, אלא בכך "שהרי לא בא מטיפת עבירה", כלומר דווקא האיסור יוצר את החללות, ודוחק לומר שהרמב"ם התכוון באמירת טיפת עבירה לא לאיסור, אלא לטיפה של כהן וחללה, וצ"ע.
ה. סיכום
על כל פנים, ספיקו של הגרש"ז אוירבאך לא הוכרע, ואף שדברי הרמב"ם נוטים לכשרות, דברי הגר"ח מפורשים להיפך, וגם את הרמב"ם עצמו ניתן לפרש שיתאים לדבריו של הגר"ח, מה עוד שיש לו ראיה לכאורה מהירושלמי, ועל כן מדי ספק חללות לא יצאנו.
לכן דינו של ולד לכהן וגרושה הנולד דרך הזרעה מלאכותית (והוא הדין הפריה חוץ גופית) יהיה כספק חלל, כלומר אין עליו דיני כהונה: לא עולה לתורה ראשון, לא נושא כפיים וכו', אך אסור לו לישא נשים פסולות לכהונה ולהיטמא למתים.

/ הרב אריה כץ הוא רב משיב במכון פוע"ה ודיין בבית הדין לממונות ארץ חמדה – גזית, ירושלים

הערות:
[1] שאלה שהגיעה לבית ההוראה של מכון פוע"ה. תקציר פורסם באמונת עיתך 95, תשע"ב, 54-57.
[2] עיין בשער המלך שנסתפק גם לגבי ממזר שיבם בת ישראל אם הולד ממזר מביאה ראשונה, אך בקרן אורה (יבמות כא ע"ב) דחה את ספיקו, שכן לא גרע מגר שנשא ממזרת שהנישואין בהיתר ובכל זאת הולד ממזר שבממזרות הולכים אחרי הפגום, אבל בחללות ראינו לעיל שהולכים רק אחרי הזכר או אחרי העבירה וכאן אין עבירה.
[3] מציאות אחרת אינה אפשרית כשאינם תאומים.
[4] ועיין במאמרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה שם הבאתי מחלוקות נוספות בראשונים ובאחרונים לגבי גיור מעוברת, האם רגע העיבור קובע ליוחסין והעובר נחשב למי שנתגייר בעודו ברחם אמו, או שהלידה קובעת את היחס, והעובר נחשב למי שנולד לגיורת וגוי, ויש לכך נפ"מ רבות להלכה.