אני מבקש להגיש בפני הקוראים הצעה לדבר נוסף שיוכל להתאים להודיה לה' לאחר הלידה, בזמננו.
בתחילת פרשת תזריע עוסקת התורה בקורבנות אותן מביאה היולדת – "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא י"ב, ו').
שני קרבנות מסוגים שונים מביאה היולדת – עולה וחטאת. נראה שהיא שזקוקה להם לשם כפרה, כלשון הפסוק: "וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקֹר דָּמֶיהָ" (שם, ז').
קרבן חטאת ודאי בא לכפר על חטא, וגם בעולה מצינו שהיא מכפרת (כגון על מצוות עשה ועל לאווין שאין בהן מלקות או מיתה, או על הרהור הלב – יעויין בבלי יומא ל"ו, ב' וירושלמי יומא ח', ז').
אלא, שיש לתמוה – במה חטאה היולדת, שהיא נזקקת לכפרה? אדרבא, מצווה גדולה עשתה, בהביאה נשמה לעולם!
בגמרא (נדה ל"א, ב') נשאל רשב"י שאלה זו, והשיב: "בשעה שכורעת לילד – קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה. לפיכך אמרה תורה תביא קרבן". רש"י: "לפיכך תביא קרבן – שבועת ביטוי חטאת".
כלומר, היולדת אכן נזקקת לכפרה, על כך שהיא נשבעת בעת חבלי הלידה שלא תיזקק לבעלה עוד, ורש"י מבאר שזהו סוג של קרבן 'שבועת ביטוי' (קורבן 'עולה ויורד' – עיין ויקרא ה', ד'; רמב"ם הל' שבועות, פרק א').
בגמרא הקשו על רשב"י, שהיא מזידה ולא ברת הבאת קרבן ושתוכן הקורבן לא תואם את החטא (על שבועת ביטוי מביאים כשבה או שעירה לחטאת, ולא כבש לעולה ועוף לחטאת).
בבראשית רבה (פרשה כ', אות ז') נראה שרשב"י מבאר שהכוונה היא שרק מהרהרת הנדר בליבה, ולכן די לה בכפרה 'קלה' יותר, ותביא עוף לחטאת ולא בהמה.
הרמב"ן (דברים י"ב, ז') מבאר שהשבועה אינה תופסת כיוון שהיא משועבדת לבעלה להיות עמו ורצתה התורה לכפר לה על כך שנשבעה.
כיוונים נוספים: בספר החינוך (קס"ח) כתב שמעבר לכפרה הקרבן מעורר להודות לה' שהצילה מחבלי הלידה (המנחת חינוך מקשה – שלפי זה היה עליה להביא קרבן תודה ולא חטאת או עולה).
ואילו המשך חכמה כותב, שכיון שהיה זמן רב שלא יכלה להיכנס למקדש, כאשר היא שבה ונכנסת היא מביאה קרבן עולה, שדומה לקרבן עולת ראיה שמביאים בעת עלייה לרגל.
בהלכה מוזכר שבזמננו בעלה של היולדת עולה לתורה, זכר לקרבן. ה'ביאור הלכה' (או"ח קל"ו, ד"ה 'בשבת ויו"ט') כותב שאבי הילד מחויב בעלייה לתורה בשבת שאשתו בריאה והולכת לבית הכנסת, וכן שגם אם אינה הולכת לביהכנ"ס, בכל מקרה יש לו לעלות לתורה לאחר 40 יום מלידת זכר או 80 מלידת נקבה, שהוא זמן הקרבת קרבן יולדת (בפוסקים הובא שהוא נודר צדקה עבורה, זכר לקרבן). יש מהאחרונים שהוסיפו שנכון שתקרא היולדת פרשת קרבן יולדת, ויעלה לה הדבר כאילו הקריבתו (עיין שו"ת בנין שלמה א' ותורה תמימה תזריע י"ב, ח').
ברצוני להגיש בפני הקוראים הצעה לדבר נוסף שנראה שתוכל להתאים להודיה לה' לאחר הלידה, בזמננו.
הזכרנו לעיל שהבעל נודר צדקה לבית הכנסת עבור האישה, זכר לקרבן היולדת. נאמר בגמרא במסכת סוכה (מ"ט, ב'): "אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקורבנות…ואמר רבי אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה".
אם בקרבן יולדת עסקינן, אומרת הגמרא שיש צד לומר שצדקה הינה גדולה וחשובה מן הקרבן, ושגמילות חסדים היא אף גדולה יותר. כמי שעוסקים מידי יום בשאלות הקשורות בהבאת חיים לעולם במצבים מורכבים, ייסדנו השנה במכון פוע"ה את מיזם 'תודת לידה' – אפשרות להודות על לידת תינוק חדש במשפחה, ע"י הכרת הטוב והעברתו הלאה – לטובת זוג נוסף שמצפה ומתפלל להריון וילד משלהם. בנתינת צדקה למכון פוע"ה, נעשים בני הזוג שותפים בגמילות חסדים של סיוע לזוגות נוספים להביא ילדים לעולם.
"…אבל הצדיקים אינן כן, אלא נותנים ומוותרין וחוננין ומרחמין…וכל פרוטה ופרוטה שנותנין – מעלה עליהם הכתוב כאלו קנו נפשות… ולמה שהן מידמין ליוצרן, שנאמר 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים' (ישעיה נ"ז, ט"ו). ולפיכך הקב"ה מברכן הן וזרען וזרע זרען עד לאין קץ, דכתיב 'כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה'…" (מדרש הגדול ויקרא ה', כ"ו).
