באחד מימי החורף קיבלתי פנייה ל"קדושת החיים", הבן מעבר לקו מספר על אביו שחולה בדמנציה והרופאים שאלו את המשפחה האם במצב של הידרדרות ומצוקה נשימתית לעשות הנשמה? האמת היא שכל מקרה ומקרה בקדושת החיים הוא עולם ומלואו של משפחה ומטופל, אבל שאלת ההנשמה חוזרת על עצמה, באופן טבעי בהרבה מאוד מהמקרים שאני נתקלתי. רשמתי לעצמי את המצב הרפואי של המטופל. בדרך כלל בין השאלות שאני שואל נשאלת גם השאלה ואיפה אבא מאושפז? הבן השיב בברזיל. עצרתי לרגע וממש התרגשתי, התרגשתי שמוקד "קדושת החיים" מגיע ומשפיע אפילו מעבר לים.
בהמשך הבן שלח לי מסמכים רפואיים מבית החולים מברזיל ובעזרת הצוות הרפואי התומך שלנו, גם הצלחנו להבין מה כתוב במכתב ומה מצב המטופל. אכן האב היה במצב סופני כפי שתיאר הבן וכפי שהתייעצנו עם הצוות הרפואי וגדולי ישראל הורנו בסופו של דבר שמותר להימנע מהנשמה במצב זה של הדמנציה. כשנתנו את התשובה הבן עדכן אותי שהמצב מדרדר עוד יותר. המשכתי את הקשר עם הבן ומדי פעם הייתי מקבל עדכונים על מצבו של אביו. באחד ממוצאי השבתות הבן מתקשר אלי ואומר לי שמצבו של אביו ממש סופני, והוא שואל אותי האם לנסוע עכשיו לברזיל לראות את אבא?
זו הייתה גם תקופת הקורונה והטיסות ממקום למקום ארכו יותר זמן והאם יספיק להגיע? זו שאלה שקשה מאוד לענות עליה במיוחד שאני לא בתקשורת קרובה עם הרופאים בברזיל ועוד יותר זו בכלל לא שאלה הלכתית ואני בכלל לא יודע אם יספיק או לא. אני מאמין שאם אדם שואל אותך משהו כרב, אתה אמור לתת לו תשובה, גיבוי וברכת הדרך ולהתפלל לסייעתא דשמיא בדבר. באותו רגע אמרתי שלדעתי כדאי לצאת עכשיו ולעדכן אותי. ביום שלישי הסמוך לו קיבלתי מהבן את ההודעה:
אבא שלי נפטר, הלב לא עמד בעומס. הספקנו להגיע ללוויה בברזיל.
תודה על כל העזרה.
