בס"ד
לקראת השנה הבאה עלנו לטובה, אנו מתפללים להקב"ה לרוב ברכה, ישועה וטובה.
במכון פוע"ה עוסקים כבר קרוב לארבעים שנה בריבוי הילודה בעם ישראל.
כידוע מנהג ישראל על פי המובא בגמרא לקחת בסעודת ליל ראש השנה מאכלים לסימנים לטובות בשנה הבאה, להם מצרפים בקשות ותפילות.
נאמרו הסברים שונים למנהג זה, מדוע ראוי להוסיף מעשה לתפילה בפה.
המאירי הסביר שבאמת עיקר התפילה היא בלב, והסימנים הם "דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה."
הרמב"ן גילה על פי חכמת האמת שכל גזרה משמים צריכה ביטוי במעשה, כדרך ש"מעשה אבות סימן לבנים".
עוד הציעו שטבע הברכה שצריכה מציאות עליה היא חלה, ומתוכה מופיע הנס כהמשך למציאות הטבעית הקיימת. בדומה למעשה באלישע הנביא, שלצורך הנס של שפע השמן בבית האשה האלמנה צווה עליה לשאול כלים רבים ולשפוך מתוך אסוך השמן הקטן שבבית.
לדוגמא: בסימני ראש השנה.
נהגו לאכול דגים, ולבקש: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁנִּפְרֶה וְנִרְבֶּה כַּדָּגִים וְשֶׁלֹּא תְּהֵא עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּנוּ כְּמוֹ כַּדָּגִים הַלָּלוּ שֶׁאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם.
כמו כן כתבו הפוסקים לקחת דבר שפירושו ריבוי גם בשפות אחרות כגון גזר אשר נקרא באידיש מעהרן (מעהרן באידיש משמעו גם להרבות ולהוסיף).
יש עדות שנהגו לקחת שומשום, ולבקש יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁנִּפְרֶה וְנִרְבֶּה כְּשׁוּמְשְׁמִין.
עוד נהגו לקחת סימנים לבקשה על ריבוי באופן כללי-
רימון – יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁנִּהְיֶה מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן.
רוביא בארמית – יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ.
מתוך כך, ראש המכון הרב מנחם בורשטין, עוסק, בהרחבה, במנהג הסימנים בסעודת ליל ראש השנה, ולתועלת הציבור מובא תדריך לסימנים בסעודת ליל ראש השנה.
הסימנים ומשמעותם
תמר
יש שלוקחים תמר יבש (חום) ויש שלוקחים תמר צהוב (טרי).
תמר יבש (חום) אין מברכים עליו שהחיינו, אך על תמר צהוב (טרי) יש לברך שהחיינו אם זו הפעם הראשונה שאוכל אותו בעונה זו.
אם התמר הצהוב הוא חדש, יש לשים לב להסיר אותו מהשולחן בשעת הקידוש, בשביל שלא ייפטר בברכת "שהחיינו" של הקידוש (או שיביאו אותו לברכת שהחיינו בלילה השני של ראש השנה).
"יהי רצון שייתמו שונאינו"
ביאר האדמו"ר מקלויזנבורג ש"יתמו" מלשון "תמימים", הולך בדרך תמים, אנו מבקשים שנזכה לשוב בתשובה שלמה ומעודנת כל כך, ששונאינו לא יכרתו, אלא יתמו – יתהפכו הם עצמם לטובה ולזכות עלינו.
תפוח בדבש
יש לקחת תפוח אדום, וכפי שכתוב בטור וברמ"א "תפוח מתוק בדבש".
"יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה"
טעמים לאכילת התפוח:
מהרי"ל – זהו רמז לשדה תפוחים הנרמז במה שאמר יצחק אבינו על יעקב אבינו "ריח בני כריח השדה", וכתב הגר"א שפסוק זה שייך לראש השנה, משום שמעשה זה היה בראש השנה.
בן איש חי – התפוח יש בו שלש הנאות, טעם, מראה וריח, והוא לסימן טוב לבקשתינו השפע הכללי שהוא בני חיי ומזוני לכל השנה כולה.
בכתר ש"ט – ביאר על פי הקבלה, שהתפוח רומז לשכינה שנקראת "חקל תפוחין", וביום הראשון נמצאים בסוד דינא קשיא, ואוכלים את התפוח בדבש כדי להמתיקו מדינא קשיא לדינא רפיא.
רוביא
המקובל הוא לקחת מין שעועית הנקרא שעועית רוביא, אך היא לא נמכרת באריזת ואקום ללא תולעים.
ניתן לקחת שעועית "לוביה", שכך היה המנהג בירושלים, ובה אין בעיה של תולעים.
מנהג תימן לקחת חילבה, ויש מקומות שנהגו לקחת שומשום.
"יהי רצון שירבו זכויותינו ותלבבנו"
ביאר ר' אפרים זלמן מרגליות, על פי הגמרא ביומא דף פו ע"ב, שכאשר עושים תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכויות, ואנו מבקשים שנזכה לשוב מאהבה ואז זדונות יהפכו לזכויות וממילא ירבו זכויותינו.
כרתי
המנהג הוא לקחת כרישה, ניתן לקנות בייצור נקי מתולעים, אך ניתן גם לקנות כרישה רגילה ולחתוך את העלים העליונים הפתוחים ואת החלק התחתון (השורש).
"יהי רצון שיכרתו שונאינו וכל מבקשי רעתנו"
ביאר האדמו"ר מקלויזנבורג על פי המשנה באבות פרק ד' שהעובר עבירה קונה לו קטיגור אחד, ואנו מבקשים שעל ידי התשובה יכרתו שונאינו המקטרגים עלינו, דהיינו אותם קטגורים שקנינו לנו על ידי העבירות (יהי רצון של כרתי), ואז על ידי כך יסתלקו אויבינו מעלינו (יהי רצון של סילקא) שכן יתבטל כוחם מעליהם.
סילקא
עלי מנגולד (סלק עלים).
ניתן לקנות בורקס תרד בחנות עם הכשר מהודר, בתרד יש נגיעות של תולעים ולכן המאפיות בהכשרים המהודרים שמים סילקא במקום תרד.
"יהי רצון שיסתלקו אויבינו וכל מבקשי רעתנו"
כפי שנתבאר בכרתי, זהו ההמשך, שאנו מבקשים שלאחר שעל ידי התשובה יכרתו שונאינו המקטרגים עלינו ממילא יסתלקו אויבינו וכל מבקשי רעתנו מעלינו.
קרא
המקובל הוא לקחת קישוא לבן (קישוא קרע).
ניתן גם לקחת דלעת או דלורית, שזהו קרא בלשון הגמרא, וכך הורה הרב מרדכי אליהו.
"יהי רצון שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו"
"ויקראו לפניך זכויותינו", כשמוחקים את החובות, מי שקורא רואה את הפס של המחיקה, לכן אומרים "שיקראו לפניך", שהקב"ה לא יקרא בעצמו אלא יקריאו לפניו, וכך הוא כביכול לא יראה כלל שהיו לנו חובות בעבר.
רימון
עדיף לקחת רימון שצבעו בהיר יותר ולא אדום כהה, משום שהגרעינים שלו מתוקים יותר
נוסח אשכנז: "שנרבה זכויות כרימון"
נוסח ספרד: "שנהיה מלאים מצוות כרימון"
יש שנהגו (מובא בספר רוח חיים אות ד') לאכול רימון רק בליל ב' של ראש השנה, ובברכת שהחיינו בקידוש מכוונים לפטור את הרימון.
דגים
יש שנהגו לאכול דגים בליל ראש השנה כחלק מהסימנים, ויש כאלו שלהיפך, הקפידו שלא לאכול דגים בראש השנה.
הב"ח (סימן תקצד) והמגן אברהם (סימן תקצז) הביאו שמהרש"ל קיבל מזקינו שלא לאכול דגים בראש השנה, משום שהיו חביבים עליו ורצה למעט תאוותו בדבר מסויים, כדי להראות את אימת הדין.
החיד"א (מחזיק ברכה אות ג') כתב טעם נוסף שלא לאכול דגים בראש השנה, משום שדרשו דג מלשון דאגה.
ר' חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן יב) כתב שהוא נוהג לאכול דגים בראש השנה רק כאשר חל בשבת.
לנוהגים לאכול דגים בראש השנה מצינו שתי נוסחאות ביהי רצון:
"יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים"
המגן אברהם כתב שהמנהג לאכול דגים בליל ראש השנה לרמז שנפרה ונרבה כדגים.
"יהי רצון שתשגיח עלינו בעינא פקיחא"
באלף המגן כתב בשם המקובלים טעם נוסף לאכילת דגים בראש השנה, משום שהדגים אין להם עפעפיים ועיניהם פקוחות תמיד, ומעוררים בזה עינא פקיחא דלעילא שרומז על רחמים.
ראש כבש / דג
"שנהיה לראש ולא לזנב"
יש שני טעמים באכילת ראש כבש, טעם אחד הוא בעצם אכילת הראש, שזה כדי שישמענו השם לטובה וישים אותנו לראש ולא לזנב. ולטעם זה ניתן לאכול גם ראש דג.
טעם נוסף מובא בתשב"ץ בשם מהר"ם מרוטנבורג, שהוא היה רגיל לאכול ראש של איל זכר (דהיינו כבש יותר מי"ג חדשים ויום אחד), זכר לאילו של יצחק.
סדר הסימנים לראש השנה
הקדמה
מקור המנהג
מקור אכילת הסימנים בראש השנה מובא בגמרא בהוריות דף יב ע"א ובכריתות דף ו ע"א, "אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא לעולם יהא רגיל למיחזי/למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי".
ישנו חילוק בלשון הגמרא בין שתי מקומות אלו. במסכת הוריות לשון הגמרא הוא "למיחזי" – לראות, ואילו במסכת כריתות לשון הגמרא הוא "למיכל" – לאכול.
נמצאנו למדים שישנם שני דרכים שהוזכרו באופן עשיית הסימנים, בגמרא בהוריות כתוב "לראות" אותם, ומסתבר שיניחם במקום גלוי על השולחן כדי שתהא ראייתם יפה. וכן הביא הטור בסימן תקפ"ג שהיה המנהג בפרובינצ"א, להביא על השלחן כל מיני חידוש.
ואילו בגמרא בכריתות כתוב "לאכול" אותם, וכן כתב השולחן ערוך בסימן תקפ"ג וז"ל "יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא".
משום כך, אמנם המנהג היום הוא לאכול את הסימנים, אך מ"מ מי שאין באפשרותו לאכול את הסימנים מכל סיבה שהיא (בריאות, כשרות וכו'), עדיין יש עניין בעצם הבאתם לשולחן וההסתכלות עליהם, וכן כתב בכף החיים שאף יכול לומר את היהי רצון על הראייה לבד (והגר"ש דבליצקי כתב שאם אינו אוכל, יאמר את היהי רצון בלי הזכרת השם).
שוללי הסימנים
למרות שעניין הסימנים מוזכר כמעט בכל דברי הפוסקים הראשונים, הרמב"ם בספרו היד החזקה לא הזכיר מזה כלל.
והביא בספר "סגולת ישראל" לבאר בזה בשם מהרש"ם מברעזאן, שהרמב"ם לשיטתו, שכתב בהלכות עכו"ם (פרק י"א ה"ד) שאסור לאדם לשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, ואם עשה כן לוקה משום "ניחוש", וביאר שהרמב"ם לשיטתו שלא רצה לקבל כל דבר שאינו כפי הטבע, וכפי שהשמיט כל מה שנוגע למציאות השדים.
אך הראב"ד שם חלק על הרמב"ם וכתב שאין בזה איסור, וכך גם נקטו רוב הראשונים לעניין סימני ראש השנה, שיסודם הוא כבר מהגמרא, וכפי שנתבאר. (ועוד יתבאר להלן בדרכים נוספות מדוע אין בזה משום ניחוש).
טעמים לאכילת הסימנים, ומדוע אין בזה משום ניחוש:
אשל אברהם (סימן תקפג ס"א)
באים לתקן בזה את חטא אדם הראשון.
שהרי אדם הראשון נברא בראש השנה ותיכף נצטווה על עץ הדעת שלא לאכול ממנו, והודיע אותו הקב"ה כי ביום אכלו ממנו ימות, ואף על פי כן עבר על הציווי ומת. ולכן, אנו אוכלים את הסימנים ואומרים עליהם את היהי רצון, לומר "ראה כי אנחנו לא נאכל זולת דברים המועילים שיש בהם זיכרון טוב לתקן מעשינו ולהחיות נפשינו לעבדך באמת".
על פי הרמב"ן בפרשת לך לך (פרק יב פסוק ו')
כל גזירה טובה שנגזרת מלמעלה, כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל הדמיון תהיה הגזירה מתקיימת בהכרח. וזהו הטעם שמצינו בנביאים שלעיתים עשו דמיון בנבואתם, וכן הקב"ה עשה לאברהם דמיונות בכל העתיד להיעשות לזרעו. ולכן אנו עושים את ענין הדמיון על ידי אכילת דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפועל, ואז בהכרח תהיה הגזירה הטובה מתקיימת.
אמנם, כתב המהרש"א בחידושי אגדות (כריתות יב.) שכל זה רק כאשר עושה סימן לטובה, אך כאשר עושה סימן לרעה יש בזה משום איסור ניחוש.
וביאר בזה המהרש"א, דהנה ידוע שכל הטוב המגיע לאדם, הוא מגיע מאת הקב"ה, מה שאין כן ברעה המגיעה לאדם, שהרע אינו יורד מהשמים אלא רק דעוונו של האדם הוא גורם לסלק מהאדם את מידת טובו של הקב"ה, וכמו שכתוב בישעיהו "כי עוונותיכם הבדילו ביני וביניכם". ומשום כך, הטוב שהוא מגיע מהקב"ה הוא מוחלט ואינו יכול להשתנות, אבל הרע אינו מוחלט ויכול להשתנות. ואם כן, הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה, אין זה ניחוש, אלא סימן טוב שיבוא לו מאת הקב"ה, אבל הנותן לעצמו סימן לדבר רע, הרי זה ניחוש כיון שתולה שהדבר יבוא בודאות, ואינו כן כיון שברחמי שמים אפשר שישתנה, וכן על ידי תשובה ומעשים טובים יתכפר לו עוונו להשתנות מזלו הרע לטובה.
מאירי (הוריות ו.)
הרבה דברים הותרו ואף שלפעמים הם דומים לניחוש, משום שהם לא נעשים דרך ניחוש חלילה אלא רק דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה.
וזהו העניין גם בסימנים של ראש השנה, שעניינם הוא כדי לעורר את האדם לתשובה ולהנהגה טובה, וכדי שלא להכשל בהם לעשות דרך ניחוש, תיקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה, וזהו היהי רצון שאומרים עליהם.
אך כמובן, שאין הדבר תלוי באמירה לבד, אלא רק בתשובה ובמעשים טובים.
אמירת היהי רצון
בגמרא לא הוזכר עניין אמירת היהי רצון בשעת ראיית או אכילת הסימנים.
הבית יוסף בסימן תקפ"ג מביא שהמקור הוא מהמרדכי שכתב שכך היה מנהגו של רב האי גאון לומר על כל דבר ודבר מעניינו.
האם היהי רצון עם הזכרת השם או לא
יש שאומרים את היהי רצון בלי הזכרת השם, וכפי שסתם השולחן ערוך. ויש שאומרים את היהי רצון עם הזכרת השם, וכן כתב בדרך החיים ובעוד פוסקים (האליה רבה מבאר שגם השולחן ערוך התכוין שיאמרו עם שם השם).
בטעם שמותר לומר את היהי רצון עם שם השם ביארו, על פי מה שכתב החוות דעת שאפילו בברכות דווקא דרך חובה אסור להזכיר שם השם שלא לצורך, אך דרך נדבה מותר לברך אפילו בהזכרת השם,
מדברי שולחן ערוך הרב משמע, שעל הסימנים המוזכרים בגמרא יאמרו את היהי רצון עם הזכרת השם, ועל הסימנים שאינם מוזכרים בגמרא יאמר את היהי רצון בלי הזכרת השם.
זמן אמירת היהי רצון, והאם הוא נחשב הפסק בין הברכה לאכילה
צריך לומר קודם את היהי רצון ורק אחר כך לאכול את הסימן, וכמו בכל הברכות והתפילות שצריכות לבוא עובר לעשייתן.
וכאשר צריך לברך ברכה ראשונה על הסימן קודם האכילה, מביא המגן אברהם ב' דעות בפוסקים מה קודם, דיש הסוברים שבכזה מקרה יש לו לאכול קודם ורק אחר כך יאמר את היהי רצון, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, ויש הסוברים שגם בכזה אופן יאמר את היהי רצון קודם האכילה, ואין זה נחשב הפסק משום שזה לצורך אכילת הסימן וכל לצורך לא חשוב הפסק. והמגן אברהם מכריע שקודם יאכל ואחר כך יאמר את היהי רצון.
כתב כף החיים, שגם בסימן שמברכים עליו ולכן צריך קודם לאכול ורק אחר כך לומר את היהי רצון, מ"מ לאחר אמירת היהי רצון יאכל עוד מעט, וכך ירויח את כל השיטות.
האם אוכלים סימנים גם בלילה השני
הבני יששכר כתב לאכול את הסימנים רק בלילה הראשון, אבל דעת רוב הפוסקים לאכול בשתי הלילות.
מאכלים נוספים שנהגו לאכול לסימן טוב
כתב המגן אברהם, שאף כל מה שנקרא בלשונות אחרים לשון רבים, יאכלו אותו בליל ראש השנה, מדינה ומדינה כלשונה.
וכן כתב הטור, שבפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש.
מאכלים שנהגו שלא לאכול
אגוזים
יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפילה (רמ"א בשם מהרי"ל).
יש אומרים שהטעם העיקרי הוא הטעם השני, שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפילה, ולא הטעם הראשון שאגוז בגימטריא חטא, כיון שאגוז גם בגימטריא טוב.
ולפי זה, ביום ב' של ראש השנה לאחר התקיעות מותר לאכול אגוזים (וכן כתב בספר יוסף אומץ סימן תתקע"ז, וכך משמע במהרי"ל).
שני טעמים נוספים הובאו בחת"ם סופר (בהגהותיו לשו"ע), על פי מאמר חז"ל "אל גינת אגוז, למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז אף על פי שמתגלגל במקום טינופת אין תוכו נמאס, אף ישראל אף על פי שמתגלגלים בין אומות העולם אין תוכן נמאס", וכיון שרומז על הגלויות, אין זה סימן טוב לאוכלו בראש השנה.
וכן, שהפסוק "אף גם זאת בארץ אויביהם", ראשי תיבות "אגז", א'ף ג'ם ז'את.
ולטעמים אלו, יש להקפיד שלא לאכול אגוזים במהלך כל ב' ימי ראש השנה.
אגוזים מבושלים
אגוזים מבושלים אין מניעה לאכלם בראש השנה, מכיון שאינם גורמים לכיחה וניעה, וגם לטעם שהוא בגימטריא חטא אין לחשוש שהרי אינם בעין ונתבטל שמם הפרטי (שו"ת רשב"ן סימן כח).
דברים חמוצים
אין לאכול דברים חמוצים, כדוגמת לימון, וכן לא לבשל בחומץ (מגן אברהם וחיד"א).
הסיבה לזה היא משום שאנו רוצים שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, ולכן מקפידים לאכול רק מיני מתיקה ולא דברים חמוצים, ודבר זה מבואר כבר בתשובת רב האי גאון.
דברים מרים
כתב המטה אפרים שנהגו גם שלא לאכול דברים מרים (מטה אפרים).
דברים חריפים
נהגו גם שלא לאכול דברים חריפים, כך הורו הגר"ח קניבסקי והגר"מ אליהו.
ומ"מ לתבל מאכל בפלפל חריף וכדומה, כתב ערוך השולחן שמותר.
ענבים
מובא במעשה רב להגר"א שאין לאכול ענבים בראש השנה.
באמרי שמואל כתב לבאר את הטעם בזה, על פי מה שכתוב בזוהר שעץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון היה של ענבים, ומשום כך אין לאכול ענבים בראש השנה, כדי לתקן את החטא של אדם הראשון.
כף החיים כתב שלא לאכול ענבים לבנים, אך שחורים אפשר לאכול. אך בלוח לא"י כתוב שהגר"א לא אכל בראש השנה ענבים כלל, ואף לא לבנים.
בספר ארחות רבינו מובא בשם החזון איש, שמותר לאכול ענבים בראש השנה, ומה שכתוב במעשה רב שהגר"א לא אכל ענבים, זה משום שלא היה לו ענבים.
שלא לכעוס
כתב המשנה ברורה, שהרי את כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב, ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב, רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים.
האם מברכים על הסימנים לאחר המוציא
מיני העץ:
מיני העץ שאוכלים לסימנים, הם ודאי אינם באים מחמת הסעודה, ומשום כך אף לאחר המוציא יש לברך על מין העץ הראשון שאוכל (תמר או תפוח בדבש) ולכוין לפטור את שאר מיני העץ.
מיני האדמה:
במיני האדמה שאוכלים לסימנים דנו הפוסקים האם יש לברך עליהם לאחר ברכת המוציא, יש אומרים שכל מה שנאכל בשביל הסימנים אינו נחשב כבא מחמת סעודה. יש אומרים שכל הסימנים יש רגילות לאכלם בתוך הסעודה ואף על פי שמתכוין באכילתם גם לסימנים עדיין נחשבים כבאים מחמת הסעודה ואין מברכים עליהם. ויש אומרים שחלק מהסימנים אין רגילות לאכלם בשאר ימות השנה, ועל אותם סימנים צריך לברך.
הרב שריה דבליצקי כתב, שהמובחר לקחת פרי אדמה שודאי אינו בא בתוך הסעודה כגון בננה, תות או אבטיח ולברך עליו ולפטור את כל שאר המינים. וכך כתבו גם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ.
עם איזה סימן מתחילים, תפוח בדבש או תמר:
יש מקומות שנהגו לברך קודם על התפוח בדבש וכיונו לפטור את התמר (מנהג קדמון שמופיע במחזור הספרדים "זכור לאברהם"). ויסוד מנהג זה הוא על פי הקבלה להתחיל בתפוחין קדישין, ובכף החיים כתב לבאר בזה "הואיל וסימן טוב הוא". ואע"פ שהתמר הוא משבעת המינים, מ"מ לתפוח יש דין "חביב" וסומכים על דעת הרמב"ם שברכת "חביב" קודמת לשבעת המינים.
אך דעת רוב הפוסקים, שמכיוון שהתמר הוא משבעת המינים, יש לברך תחילה על התמר "בורא פרי העץ", ולכוין להוציא את התפוח ושאר מיני העץ שיאכל אחר כך.
הרב מרדכי אליהו הוסיף עוד שני טעמים נוספים לפתוח בתמר, משום שיש בו מתיקות רבה, וגם שהצדיקים משולים אליו, שנאמר "צדיק כתמר יפרח".
כשמברך על התפוח בדבש (לנוהגים כך, או כשאין תמר ורימון), מה העיקר ומה הטפל?
המהרי"ל הביא ב' דעות על מה מברכים, על התפוח ופוטרים את הדבש, או על הדבש ופוטרים את התפוח.
יש הסוברים שהדבש נחשב עיקר והתפוח טפל, מכיון שהרי כל אמירת היהי רצון היא על מתיקות הדבש, ומשום כך מברך על הדבש "שהכל" ופוטר את התפוח.
אך יש הסוברים שסוף סוף דבש אינו מאכל בפני עצמו, ועדיין התפוח הוא העיקר והדבש רק טפל אליו, ומשום כך מברך "בורא פרי העץ" על התפוח ופוטר את הדבש.
וכך הכריע המגן אברהם, שמברך על התפוח "בורא פרי העץ" ופוטר את הדבש.
