מתוך שו"ת שאגת כהן חלק א, לפרטים נוספים על הספר ולרכישתו, לחץ כאן
א. פתיחה
לכבוד הרב מנחם בורשטין שליט"א,
שלום וברכה.
ביקשת ממני לסכם את הראיות המרכזיות לשיטת הסוברים שבתרומת ביצית ובפונדקאות הוולד מתייחס אחרי האם היולדת ולא אחרי תורמת הביצית, למרות שלכאורה מבחינה תורשתית הגנטיקה שלו נקבעת לפי התורשה הגנטית שתלויה בביצית. בשורות הבאות אנסה לסכם את ההוכחות העיקריות בקצרה, את הפירכות כלפיהן, והאם ומה יש להשיב על הפירכה:
ב. שני אחים שהייתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה
בגמרא ביבמות (צז ע"ב) נאמר:
שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים – לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; הייתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח; הייתה הורתן ולידתן בקדושה – הרי הן כישראל לכל דבריהן.
כלומר תאומים שהתגיירו, אין ביניהם שום קרבה, ועל כן הם פטורים מלייבם ולחלוץ אחד לאשת השני (אם נפטרו בלי ילדים), וכן אין עליהם חיוב אשת אח. במקרה ההפוך, כשהוריהם התגיירו לפני העיבור, הרי דינם כישראלים רגילים. אולם ישנו מצב ביניים בו הורתם הייתה שלא בקדושה, ולאחר מכן התגיירה אימם קודם שילדתם. במצב כזה הם פטורים מלייבם ולחלוץ אחד לאשת השני, שכן ייבום וחליצה שייכים רק בין אחים מן האב, והרי רגע האבהות בוודאי נקבע בשעת העיבור, ומכיוון שאביהם היה נוכרי, אין להם קורבה מן האב. אך לגבי אשת אח, שהוא איסור שקיים גם באחים מן האם שאינם אחים מן האב, חל עליהם חיוב, וכתב רש"י (שם ד"ה אבל): "אבל חייבין כרת משום אשת אח מן האם, שהרי היא כישראלית שילדה בנים".
כלומר, מכיוון שכאשר נולדו, הם נולדו לאם ישראלית, הרי הם כישראלים לכל דבר, ויש להם קורבה מן האם. מן האב אין להם קורבה, כיוון שבשעה שנקבעה אבהותו, הוא היה נוכרי, אך האימהות נקבעת בשעת הלידה, ואז הייתה האם ישראלית.
לפיכך ניתן לומר, שגם כאשר יש ספק אחרי מי מתייחס הוולד, הולכים אחרי שעת הלידה ולא אחרי שעת יצירת העובר.
הפוסקים החולקים ענו על ראיה זו שדין שני תאומים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, מדבר על מקרה בו אין ספק מי האימא, אלא מאימתי מתחיל הייחוס, אולם כאשר אם אחת איננה ביולוגית, לא ניתן להגדיר אותה כאם, גם אם הלידה הייתה ממנה. אמנם יש כאן חילוק, אולם אין זו כמובן ראיה שאותו חילוק הוא נכון[1].
ג. חילופי יוסף ודינה
בתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית ל, כא) מופיע:
ושמיע מן קדם ה' צלותא דלאה ואיתחלפו עובריא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינה במעהא דלאה.
כלומר, לאה ורחל היו בהיריון באותו זמן, לאה עם בן (הוא יוסף) ורחל עם בת (היא דינה). מכיוון שלאה ידעה שאם ייוולד לה בן, הרי שאחותה רחל לא תזכה ליותר משבט אחד, נשאה תפילה. הקדוש ברוך הוא שמע את תפילתה, והעוברים של לאה ורחל התחלפו ביניהם.
מדברי התרגום יונתן מוכח שייחוס הוולד איננו אחרי האם בעלת הביצית, שהרי לפי זה, יוסף היה בנה של לאה שהיא עיברתו מביצית שלה, ולא של רחל. מכאן הוכחה שגם בפונדקאות, נושאת ההיריון נחשבת לאם ולא בעלת הביצית. מדרש זה מופיע גם בפיוט של רבי אלעזר הקליר לראש השנה.
אמנם במספר מקומות בחז"ל מופיעה דרשה אחרת, ולפיה לא העוברים התחלפו במעי אימם, אלא דינה נוצרה בהתחלה בתור זכר, ולאחר תפילתה של לאה התחלף מינה לנקבה. בין היתר מופיע המדרש בצורה זו בתלמוד הבבלי מסכת ברכות (ס ע"א), בתלמוד הירושלמי מסכת ברכות (פרק ט הלכה ג) ובבראשית רבה (פרשה עב סימן ו).
אך ניתן לומר שיש כאן מחלוקת מדרשים, ולדינא אין הש"ס שלנו חולק על שאלת הייחוס, אלא אומר שהנס בעיבור דינה היה שונה. חשוב לציין שמטרת המדרש לא הייתה לקבוע מי נחשבת לאם במקרה של ביצית של אחת והיריון של אחרת, אלא כבדרך אגב אנו לומדים מכאן בצורה פשוטה את הדברים.
עוד טענו הפוסקים החולקים שההוכחה מהתרגום איננה הוכחה, הן משום שיצאו עוררין על ייחוסו של תרגום יונתן על התורה לתנא יונתן בן עוזיאל, והן מחמת שלא ניתן לפסוק הלכה מתוך דברי אגדה. אך גם אם נאמר שאין מדובר בתרגום יונתן, כאמור מדובר במדרש קדום שמופיע גם בפיוט של הקליר (כלומר לכל המאוחר מתקופת הגאונים, ויש הסוברים שהקליר חי בתקופה קדומה יותר). מדרש זה מופיע גם בדעת זקנים מבעלי התוספות על התורה. כמו כן, אין למדים מדברי אגדה כשהם חולקים על ההלכה, אך כשאין בהם סתירה לדברי הלכה, ניתן ללמוד מהם. חשוב לציין שהמהרש"א בחידושי אגדות לברכות (ס ע"א) הסביר גם את דברי הגמרא שלנו כפי שהם מופיעים במדרש (ראה שם שתרץ בכך קושיא)[2].
ד. ילדה שסיבכה בזקנה
שו"ת אבן יקרה (חלק ג סימן כט) נשאל על שמועה שהגיעה, שהרופאים המציאו אפשרות להשתיל שחלות של אישה פורייה בתוך אישה עקרה, אחרי מי מתייחס הוולד. האבן יקרה אמנם כתב שלא נראה לו שיש אמת בשמועה זו[3], אך דן בשאלה באופן עקרוני, והגיע למסקנא שהוולד מתייחס ליולדת. הוכחתו הייתה מגמרא במסכת סוטה (דף מג ע"ב), שדנה בענף מאילן צעיר (שיש בו עדיין איסור ערלה) שהורכב על אילן זקן (שכבר אין בו איסור ערלה): "ילדה שסיבכה בזקנה – בטלה ילדה בזקנה, ואין בה דין ערלה".
שו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן מ) הסביר את דבריו:
הרי מתבאר לנו לנכון שדין כלי ההולדה הניטלים מגופה של אישה ומחברים אותם לגופה של אישה אחרת, הוא כדין ילדה שסיבכה בזקנה, שהילדה מתבטלת לזקנה כמבואר בגמרא שם. ולמדים משם דהכי נמי בדומה לזה הוא דין כלי ההולדה של האישה האחת שמשתילים אותם לגופה של אישה אחרת, שמתבטלים המה לגופה של האישה האחרת העיקרית בהיריון ובלידה.
אם כן, ברגע שהשחלות נכנסו לגופה של אישה אחרת, הן התבטלו בה, והוולד נחשב ולדה של האישה שמרחמה הוא יצא, אף על פי שנוצר מביציות שהגיעו משחלה של אישה אחרת, וכמו שפירות שגדלו מהענף הצעיר יהיו מותרים משום ערלה, כיוון שהענף הורכב על עץ זקן.
מדברים אלו הוכיח שו"ת ציץ אליעזר (שם), שהוא הדין גם בביצית מופרית שהוכנסה לרחמה של אישה אחרת, שהתבטלה בתוכה ונחשבת לשלה.
החולקים טענו שההוכחה מילדה שסיבכה בזקנה, איננה הוכחה לעניין תרומת ביצית, גם אם נאמר שמדובר בהוכחה לעניין השתלת שחלות, מכיוון שהשחלה נשארת בגוף האישה עולמית, ולכן היא מתבטלת שם, אך העובר עתיד לצאת מרחם האישה, ולא שייך לומר שיתבטל. בנוסף לכך, דין ילדה שסיבכה בזקנה אמור רק לעניין ערלה, אך לעניין כלאיים יש אומרים שאין הענף המורכב מתבטל, ושייך בו איסור כלאיים על פי מין הענף, ולא על פי מין העץ שבו הוא הורכב, ובכל מקרה, לטענתם, לא ניתן להביא הוכחה מצמחים לבני אדם.
אמנם בכל אופן, עדיין יש משם הוכחה ברורה וגמורה שלא לכל עניין קובעת הגנטיקה, וממילא טענת ההולכים אחרי בעלת הביצית שאין לנו אלא הגנטיקה מופרכת משם.
ה. הוכחות שהוולד מתייחס אחרי בעלת הביצית
הסוברים שהולכים אחרי בעלת הביצית טענו שתי טענות מרכזיות:
- התורשה היא הקובעת לכל דבר מבחינה רפואית, וממילא זה צריך להיות כך גם מבחינה הלכתית.
על טענה זו כבר השיב לנו הרב ד"ר משה דוד טנדלר, חתנו של האגרות משה זצ"ל, שהוא רופא בכיר במקצועו, שהיום הרפואה כבר יודעת שלא הכל נקבע על פי התורשה הגנטית. ידוע שבמהלך ההיריון מתערבבים דמי העובר עם דמי האם. גם רוב המומים בהיריון ל"ע, שנשארים בכל מהלך החיים של הוולד, נגרמים כתוצאה מסביבת הרחם ולא מפגמים גנטיים, כך שמבחינה רפואית טהורה יש לומר ששני הגורמים, הן התורשה והן הסביבה הרחמית, יוצרים את הוולד. כמו כן, ראינו רבים מהסוברים שהולכים אחרי בעלת הביצית (או מהמסופקים), שהודו שאם משתילים חלקי שחלה מאישה אחת לאחרת, הרי השחלה מתבטלת במושתלת, והוולד נחשב לשלה, אף על פי שמבחינה גנטית הוא עדיין מקבל את הגנטיקה של האישה הראשונה.
- אם ישימו קוף ברחמה של האישה, האם יעלה על הדעת שמה שייוולד יחשב לבן אדם? על כך ניתן לענות שזו שאלה תיאורטית, שכן המציאות איננה מאפשרת גידול של מי שאינם בני אדם בתוך רחם של אישה. יכול להיות שבעתיד דבר כזה יהיה אפשרי, אבל כיום זה לא ייתכן.
[1] לדחייה נוספת של הראיה משני אחים שהייתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, ראה להלן, סימן מג.
[2] הערת הגר"י אריאל: מאידך יש להביא ראיה הפוכה מזה שדינה הייתה מותרת לשמעון, כמו שכתב רש"י (שם מז, י), משמע שהולכים אחר בעלת הביצית (רחל) שהיא באמת אימה של דינה, והיא לא הייתה אחותו של שמעון מן האם, אלא רק מן האב, ולא הולכים אחר היולדת (לאה). ואולי יש לחלק בין ייחוס של בן לאימו, לעניין מניין שבטי י-ה, כאן הלידה קובעת, לבין הייחוס ההלכתי לדיני נישואין, כאן הביצית קובעת.
[3] דבר שהתברר כנכון. אמנם בזמן האחרון ממש התחילו לעשות ניסיונות של הוצאת קטעי שחלה, הקפאתם והשתלתם מחדש לאחר מכן, ודווח על אישה שילדה לאחר פעולה כזאת.
