תגובה למאמרו של הרב אליעזר מלמד // הרב אריה כץ
בשבוע שעבר פורסם בעיתון 'בשבע' במדור 'רביבים', טורו של הרב אליעזר מלמד, בו בירר באריכות את שיטתו בעניין אישה שיש לה כתמים מהתקן תוך רחמי – האם ומתי ניתן לומר שמקורם בפצע ברחם שנוצר מחמת ההתקן.
כיוון שלדעתנו מדובר בפסיקה מחודשת שחולקת על הפסיקה ההלכתית המקובלת, אבקש לברר את ההלכה בעניין, מנקודת המבט של אותה פסיקה הלכתית מקובלת.
על אף שהוצע לנו לפרסם את מאמר התגובה בעיתון 'בשבע', בחרנו להגיב באתר מכון פוע"ה ולא בעיתון, מפאת אופי הדברים – הן מחמת שהם מיועדים יותר לבעלי ידע וניסיון בלימוד ופסיקת הלכה והן מחמת שמדובר בעניינים העוסקים בהלכות שבין איש לאשתו.
ראשית, אפתח בהקדמה קצרה:
הדיון בנושא תלייה במכה בנוכחות התקן תוך רחמי איננו חדש, וכבר מעת המצאת ההתקנים, לפני כמה עשרות שנים, דנו בו גדולי הפוסקים של הדור הקודם.
כאשר מחבר בא לדון בהלכה מסוימת, שכבר דנו בה הפוסקים בעבר, והוא מבקש לשנות את הפסיקה ההלכתית המקובלת, הוא יכול לעשות זאת באחד משלושה אופנים:
א. לטעון שהמציאות השתנתה – במקרה שלפנינו אין טענה כזו ואף לא יכולה להיות טענה כזו, שכן אין שינוי מהותי במרבית ההתקנים עליהם מדובר.
ב. לטעון שהמציאות הרפואית לא הוסברה לפוסקים כמו שצריך – במקרה שלפנינו ייתכן וטענה כזו יכולה להיטען רק לחומרא ולא לקולא, שכן רופאים רבים משערים שדימום מהתקן נוצר כתוצאה ממכה שההתקן גורם לדפנות רחם, ואילו תוצאות ביניים של מחקר רפואי שנערך בימים אלו ממש, מוכיחות שברוב המקרים של דימום לא סדיר בנוכחות התקן תוך רחמי, אין שום עדות לפציעה שההתקן גורם לדפנות הרחם.
ג. לטעון שההבנה המדויקת יותר בגמרא ובפוסקים היא אחרת ממה שהבינו הפוסקים שדנו בכך.
כיוון שטענותיו של הרב מלמד מיוסדות על האופן השלישי, וכיוון שנראה שאף הרב מלמד עצמו הרגיש בקושי לטעון טענה זו – הוא מבקש במאמרו לטעון שהוא אינו הראשון שהולך בכיוון זה, והיו פוסקים נוספים שעשו זאת לפניו. לכן, לפני שנדון בטענות ההלכתיות במשא ומתן של הלכה, נתייחס בקצרה לפוסקים המתירים:
במאמר הובאו ארבעה פוסקים שהתירו דימום מהתקן תוך רחמי: 'דברות-אליהו' (לרב אליהו אברז'ל, ח"ו, ל"ו) הרב יוסף קאפח (מכתב לד"ר אורי לוי), 'טהרת-הבית' (הרב עובדיה יוסף, ח"א, עמ' רס"ז) והרב ד"ר מרדכי הלפרין ('רפואה מציאות והלכה' סי' כ"א).
הדברות אליהו כתב את פסקו זה "במיוחד אחרי שראיתי מקרוב איך בנויים ההתקנים כמין קלפסים הנתפסים בתוך הרחם ופוצעים הרחם". המציאות הזו אינה המציאות בהתקן תוך רחמי רגיל שאינו נתפס כלל בתוך הרחם, אלא רק בהתקן מסוג מאוד מסוים (וגם על כך יש מקום לדון).
הרב קאפח מובא בתשובת הדברות אליהו הנ"ל כמי שהשיב תשובה לד"ר אורי לוי. ד"ר לוי ז"ל הסביר לרב קאפח בשאלתו, שהדעה המקובלת על כלל רופאי הנשים היא שהדימום מהתקן נוצר משריטה של רירית הרחם. דהיינו את פסקו זה הוא פסק על סמך אמירה רפואית שכאמור לעיל אינה מדויקת, וממילא אי אפשר להסתמך עליו.
גם טהרת הבית כתב את דבריו רק במקרה שבו הרופא אומר לאישה שההתקן גרם לה לפציעה ברחם (והחידוש הוא שמאמינים לרופא, וגם שדם מכה ברירית הרחם טהור), ולא במקרה שבו יש השערה כזו, בלבד.
גם מאמרו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין מסתמך על דברי הרופאים שטענו שהדימום כתוצאה מההתקן הוא דימום ברור של מכה, ואינו עניין לפסיקת הרב מלמד, שמספיקה השערה ברמת ודאות קטנה שיש מכה, על מנת לתלות את הדימום מההתקן במכה.
ממילא, החידוש ההלכתי העיקרי שנמצא במאמרו של הרב מלמד, ולפיו די בסיכוי של 10% שהדימום נגרם כתוצאה ממכה כדי לתלות בו את הדימום, לא נאמר על ידי אף אחד מהפוסקים אליהם הפנה הרב מלמד במאמרו.
כדמות ראיה שעל מנת לתלות במכה יש צורך בספק סביר (ואז אכן אין צורך לדעת שזה מהמכה אלא שיש סיכוי סביר שזה מהמכה) אפשר לראות מדברי הרמ"א (יו"ד קפ"ז, ה'), שאישה שאין לה זמן קבוע לקבלת הווסת – יכולה לתלות במכה רק אם היא יודעת שהמכה מוציאה דם. אחרת, היא יכולה לתלות במכה רק אם מצטרף לה ספק נוסף, כגון שהדימום מגיע מהנרתיק ולא מהרחם. נראה שהרב מלמד היה מודע לבעייתיות שבדבר, ולכן הסכים להקל בתלייה במכה עקב ההתקן רק בכתמים (כפי שמופיע בפירוש ברמ"א שם) או בבדיקה פנימית, ולא בראיית דם בהרגשה.
ואכן, הרב מלמד בדבריו הקדים לחלק בין דם בהרגשה, כתם ודם בבדיקה פנימית. אולם מדבריו משמע, שדם בבדיקה פנימית כנראה אסור רק מדרבנן (אלא שחמור יותר מכתם שאוסר רק בתנאים מסוימים) בהסתמך על דעת ה'נטע-שעשועים' (סימן כ"א) שכתב כן. מעבר לעובדה שדעת הנטע-שעשועים היא דעת מיעוט חריגה בפוסקים (כפי שמתבאר באריכות בשו"ת 'דרך-בת-עמי' סי' ז'), גם הנטע-שעשועים צירף את דבריו רק כדי להקל במקום בו האישה הרגישה כאב ויש לה מכה ידועה בנרתיק, וגם הדם שנמצא נראה במהותו כמו דם מכה.
אמנם, תלמיד של הרב מלמד כתב לי שאין זה עיקר ההיתר, אלא עוד סניף להקל, אולם אם בסניפים אנו עוסקים, הרי שיש במקרה שלפנינו גם סניפים לחומרא, שכן יש פוסקים שמחמירים בדם מכה שמקורו מרירית הרחם (בירור בעניין נערך על ידי הרב יניב נסיר בחיבורו קונטרס 'ההתקנים בהלכה', וראה שם שיש סוברים שזוהי דעת השו"ע), ואף שאין אנו פוסקים כך, כשבאים לצרף להקל דעות יחידאיות, צריך לקחת בחשבון שמול צירוף כזה להקל יש גם צירוף להחמיר.
גם לו יצויר שאכן סבירות של 10% שהדם נגרם מהמכה מספיקה על מנת להקל בדם בבדיקה פנימית, כל זה כשידוע שיש מכה ורק לא ידוע שהדם אותו ראתה האישה הגיע מאותה מכה. אולם הרב מלמד חידש חידוש נוסף, שלפיו עצם המציאות של התקן בתוך הרחם היא מציאות ודאית של מכה. מדובר בחידוש גדול מאוד, שכן עובדה היא שרוב הנשים שיש להן התקן תוך רחמי אינן מדממות בין הווסתות, ורק מיעוט (אמנם לא נדיר) מדממות. לדבריו, הסבירות שהתקן גרם למכה מדממת גבוהה מהסבירות שאישה בתקופת חז"ל (בה לא היו בדיקות רפואיות מתקדמות) תדע להגיד שיש לה מכה ברחם, ואף על פי כן חז"ל נתנו נאמנות לאישה לומר שיש לה מכה. אולם זהו קל וחומר שניתן לפורכו בקלות: אישה יכולה להרגיש (באמצעות כאב וכדומה) שיש לה מכה ברחם, ולכן היא נאמנת על כך. אולם, התקן – אינו בהכרח מכה. ייתכן והוא עלול ליצור מכה, אך לשם כך עלינו לדעת לכל הפחות שרוב הדימומים מהתקנים הם עקב מכה (ואז נדע לפחות בסבירות גבוהה שדם מהתקן הוא הוכחה למכה (ואף בכך צ"ע אם אכן זו הוכחה מספיקה), או לדעת שלאישה זו יש מכה עקב הימצאות ההתקן (באמצעות בדיקה רפואית, או לכל הפחות עקב כאב אופייני למכה). בנוסף, הראשונים נחלקו ביניהם אם צריך ודאות שהמכה מוציאה דם, אולם לא נחלקו ביניהם בכך שצריך ודאות בעצם הימצאות המכה ברחם.
כל זה בנוכחות התקן לא הורמונאלי. הקולא בנוכחות התקן הורמונאלי אינה מובנת לי כלל, שכן אמנם ייתכן ש10% מהנשים שמדממות עם התקן הורמונאלי – אינן מדממות עקב ההורמונים, אלא עקב נוכחות ההתקן. אבל כבר אמרנו לעיל שדימום בנוכחות התקן אינו מוכיח לנו שיש מכה. מעבר לכך, הדימום הרגיל בנוכחות התקן הורמונאלי שונה באופיו מהדימום בנוכחות התקן רגיל, וממילא אף לשיטתו של הרב מלמד, הדבר מקביל למקרה שבו "דם ראייתה שונה מדם מכתה", שנפסק בו בפירוש (שו"ע שם) שאינה תולה במכתה.
לסיכום:
הפוסקים שרצו להקל בדימומים בין וסתיים בנוכחות התקן תוך רחמי עשו זאת עקב מידע רפואי לא מדויק, לפיו ברור שהדימום האופייני בנוכחות התקן תוך רחמי נובע מפציעה של רירית הרחם. מידע זה התבסס על השערה בלבד ולא על מחקר רפואי, ואילו בדיקה של הנתונים בפועל מלמדת שככל הנראה רק במיעוט מהמקרים הדימום נגרם כתוצאה ממכה ברירית הרחם.
דעתו של הרב מלמד שמספיקה לנו ידיעה שיש סיכוי סביר, אפילו קטן, שמדובר בדם מכה כדי להקל בבדיקה פנימית, היא מחודשת מאוד ולא מצאנו בסיס לכך בפוסקים, והיא נובעת משלושה חידושים שהתקשינו למצוא להם ביסוס:
1. ניתן לסמוך על הדעות שדין בדיקה פנימית הוא מדרבנן ולא מן התורה. כאמור, רוב הפוסקים חולקים על כך, ואף הסוברים כן רק צירפו זאת לסברות נוספות כדי להקל.
2. כדי לתלות במכה די במיעוט המצוי של 10% של סבירות שהדם הגיע מהמכה. מפסיקת הרמ"א בעניין נראה יותר שצריך לכל הפחות ספק שקול כדי לתלות במכה, ואולי אף נדרש 'רוב' שהדם הוא דם מכה, מה שככל הנראה לא מצוי בנידון של ההתקנים.
3. אף על פי שאין תולים בספק מכה, אלא רק במכה ידועה שספק אם הדם יצא ממנה, יש להתייחס להתקן כאל מכה ידועה. זהו חידוש שלא ברור לנו מה מקורו, מלבד השערה שהסבירות שההתקן גרם למכה היא גבוהה יותר מסבירות של אישה שיודעת בוודאות שיש לה מכה, שאכן המכה קיימת. לא ברור מה הראיות לכך שהשערה זו נכונה.
גם אם אכן נוכיח שדימום כתוצאה מהתקן תוך רחמי לא הורמונאלי נובע לרוב ממכה (מה שכאמור לעיל, נכון לזמן כתיבת שורות אלו – לא הוכח), אין שום אפשרות להשליך מכך להתקן תוך רחמי הורמונאלי, ששכיחות הדימומים ממנו בחודשים הראשונים אחרי ההתקנה גבוהה בהרבה, ואופי הדימום שונה מהותית מאופי הדימום בנוכחות התקן תוך רחמי הורמונאלי, כך שיש כאן קולא בחשש איסור כרת ממש – כיוון שמדובר בבדיקה פנימית.
לסיכום, על מנת להורות הלכה באופן שונה מהמקובל, יש לבסס היטב את השינוי, מה שלדעתנו לא בוצע כאן.
להורדת המאמר הרשמי לחץ כאן