פרק שני: בלי סודות
הרב ליאור אנגלמן
תקציר הפרק הקודם: גילה ורז במסע ארוך אל ילד משלהם. ציפייה יומיומית שאליה מצטרף סודו של רז: המניעה הרפואית קשורה אליו, ושניהם מסתירים זאת. חייהם הופכים לציפייה למילה גואלת אחת ממחלקת פוריות: "נקלט". אחרי ארבע שנות טיפולים הם מתבשרים שהעובר נקלט, אבל ההיריון הקצר לא הבשיל ואתו כשל הכוח לשאת את המסע לבדם. סטיקר בכניסה למחלקה צד את העין של גילה והיא מבקשת מרז שיתקשר למכון פוע"ה.
מה יעזרו לנו רבנים עכשיו? שאל אותי רז כשהגענו הביתה.
ככה אנחנו, קצוות שנפגשו: אצלנו בבית מאמינים ברבנים. בצדיקים שחיים, ועוד יותר מזה – בצדיקים שבמותם קרויים חיים. לא תמצאו ציון אחד של צדיק שאימא שלי לא התפללה בו מאז שהבינה שאנחנו ככה, מעוכבים. איפה לא היתה? שנה ראשונה היתה הולכת פעם בשבוע לקבר רחל. מי יכול על דמעות אצל רחל אימנו? אמרה לי, וביום החופשי מהגן לפעמים הייתי מצטרפת אליה. אחר כך הוסיפה עוד פעם בשבוע אצל הכובסת, מרים אזרחי, הצדקת מהר המנוחות. זאתי שנים היתה עקרה, סיפרה לי אימא, התחננה אצל האדמו"ר, נתן לה ילד. אבל מה, אמר לה שילך מן העולם בגיל שלוש-עשרה, מאז מי שבא אצלה, נפקד. ואני לא באתי אצלה, כי אם אני מקבלת ילד ואחר כך, חלילה, שלא נדע, אני מתה עשר פעמים. אמרתי לאימא שאני דבקה ברחל. ורז? רז בכלל אמר לי: רחל אמנו והכובסת זה טוב אולי לעקרות, לא נראה לי שהן פוקדות עקרים.
משלא הועילו רחל והכובסת לקחה את אבא שלי איתה לשבוע בצפון שכולו תפילות וקברי צדיקים, והפצירה בנו להצטרף. רז לא יבוא, אמרתי לה, יש לו פרויקט בעבודה. מה אני צריכה לומר לה, שהוא וסגולות זה כמו קין והבל? שאמר לי: מאיפה יש להם זמן לזה, ולא אמרתי לו שזה בדיוק הזמן שתיכננו לשמור לנו על הילדים. גם אני לא יכולה שבוע בצפון, יש לי שלושים ילדים שצריכים אותי. שלושים ילדים צריכים אותך, ואת מה? לא צריכה ילדים? מלמלה אימא, ואחרי שראתה מה עשתה לפנים שלי היתה מחבקת, מבקשת סליחה ואומרת: קשה, קשה, לכולנו קשה. גם כשלא הייתי מצטרפת, בלב הייתי איתם. וכשחזרו, בכל צלצול טלפון הייתי קופצת, אולי יגידו "נקלט".
בבריתות הכי קשה: בית של בנות אנחנו, וכל אחת – איך שמתחתנת מתברכת בבן זכר. שנה אחרי החתונה כבר ברית. חמש התחתנו לפניי, וכשהתחתנתי קרצה לי אחותי הבכורה: "אפשר כבר לסגור מוהל". חייכתי אליה בחזרה ולא אמרתי "אמן", רציתי בת. תבוא בת, תביא ברכה, אחר כך אם ירצה השם, יבוא גם בן. ואחריו הדלת פתוחה.
כמה בריתות כבר היו מאז, ובכל ברית הכריז המוהל: "קוואטר, מכובדים גילה ורז תבור". יודעת שיקראו לי ותמיד מופתעת מחדש. ומרגע שהולכת ליטול את התינוק מאחותי, כבר לא מופתעת מכלום. תחילה יבואו בי מבטי הנשים, היישר אל הבטן הרכה, הריקה. אחר כך בלי משים אקח אוויר ואנפח את הבטן, ואחר כך ייצא ממני כל האוויר. אחרי כן יבואו הלחשושים באוזניים ואז אניח אותו בידיו של רז, והוא יעביר לאבא. סגולה. רז לא מאמין, אבל אני במצבי לא יכולה להקל ראש בסגולות. פעם, שהשם יסלח לי, הסברתי לרז איך עובדת הסגולה: אם אני ואתה, שאין לנו, מקבלים תינוק לידיים, ובמקום לברוח איתו ולגדל אותו בעצמנו, מעבירים לאבא שלו – רק על זה מגיע לנו ילד משלנו.
ואחרי הברית, אבא שלי – כן סנדק או לא סנדק – יניח כפות ידיים על ראשי וילחש: "יהי מקורך ברוך", ואשאל אותו: "אבל איפה החיוך אבא? בלי חיוך מאיפה תבוא לי הברכה?" והוא ישים על עצמו חיוך בשבילי, ויניח דמעה על הלחי בלי כוונה, ואחר כך אגיד לו: תראה איזה בר מזל אתה, שש יש לך ולאימא, שש בכרס אחת. ואם ככה השם אוהב אתכם, בטח גם את הבת שלכם הוא אוהב. גם אני אוהבת. רק שלא תהיה לי אהבה נכזבת.
ורז כל הברית נחבא בתוך עצמו. יוצא מדעתו איך הפכנו עניין לציבור, ולכולם מותר לתת עצות וסגולות ולדעת בלי גבול, וכבר אין פרטיות בעולם. ואמרתי לו: מה אתה רוצה? כואב להם. לא יודעים איך לעזור. והוא היה אומר: לפעמים גם לא לעזור זה לעזור. וגם על ההורים שלו שהתעניינו בשקט מרחוק, כעס לא פחות, כי איך הם ככה אדישים. ומהר מאוד הבנתי שזה לא ההורים שלו ולא ההורים שלי, הוא פשוט מעדיף לכעוס על בני אדם מאשר לכעוס על אלוקים.
לכן עכשיו, אחרי ההפלה הזאת, שהפילה אותנו, כשביקשתי ממנו להתקשר, אמר לי: מה יעזרו לנו רבנים? שש שנים ותראי לאן לקחו אותנו כל הקברי צדיקים. בלב אמרתי: עד הצדיקים, רז, עד הצדיקים. בפה אמרתי לו: לך תדע מאיפה תבוא לנו הישועה. וחוץ מזה, הפעם לא קמיעות ולא סגולות. הפוע"ה האלה זה צדיקים מסוג אחר.
רז התקשר.
עלינו לירושלים.
כל הדרך שתק. כמו פעם, לפני שלמדתי את הקוד לכספת שלו.
כשהתיישבנו מול הרב עפרוני אמר לי רז: תדברי את. אפילו כששאל אותו: במה אתה עוסק, לחש לי רז: תעני את. בטח אני. איך יכול לדבר? כל הגוף שלו מכווץ. ראיתי איך זזות לו כפות הרגליים במקצב של מה אני עושה כאן בכלל. ואחרי שהרב שאל ואני עניתי ושוב שאל ושוב עניתי. ואחרי שקצת התבלבלתי, מה הוא בעצם – רב או רופא? כי ידע בזה ובזה, ואחרי שהרב עפרוני לא הציע סגולות ולא קמיעות, אבל שאל אם טוב לנו במחלקה שם, ומי מטפל, והאם אנחנו מודעים לשיטה החדשה שהגיעה לארץ לאחרונה, ואחרי שהסביר על מערך המשגיחות של פוע"ה, ואיך זה יכול להרגיע, ובכלל, שתהיה שם אישה בשבילי, רק בשבילי, בתוך כל זה. ואחרי שנתן לנו את המספר שלו, ואמר: זה לכל שעה, גם בלילה, לא להסס. אחרי כל זה, רז פתח את פיו לראשונה ושאל: וכמה זה עולה לנו כל השירות הזה?
הרב חייך: לא עולה.
אבל רז היה חשדן: נו, כמה עולה?
הזמנה לברית או לקידוש בעזרת ה', חייך הרב. אבל אל תדאג, אני לא אוכל הרבה.
אז מה?… רז התבלבל.
הרב עפרוני לא התבלבל: אז מה מביא אותי לזה, אתה שואל? אצלי זה קל. אני יודע איך זה מרגיש על בשרי. אשתי ואני היינו בדיוק בצד שלכם. ומיד מיהר לדייק: לא, זה ממש לא אומר שאני יודע איך אתם מרגישים, כל אחד מרגיש אחרת. ואחרי שבחן את פניו של רז ואולי זיהה סדק קל בחומת ההתנגדות, הוסיף, כמעט לחש: אני בטוח יודע יותר מאחרים איך זה מרגיש כשהבעיה אצל הגבר.
רז רעד יותר, שתי ברכיו הוטחו זו בזו. אבל לראשונה מתחילת השיחה הרים אליו מבט.
ואם תסכים, עכשיו פנה לרז, רק אם תסכים – בזמן שאשתך תשוחח עם האחראית כאן על מערך ההשגחה, יש לי משהו קטן לשתף אותך. אתה לא חייב, רק אם זה בסדר.
רז לא אמר שזה בסדר. רז לא אמר שזה לא בסדר. רז לא אמר כלום. אבל אני יצאתי והוא נשאר. התפללתי שגם הרב עפרוני ימצא בזהירות את הדרך לכספת.
כשיצאנו משם בפעם ההיא, אמר לי רז: זה באמת צדיקים מסוג אחר.
חייכתי. כיף להיות צודקת. במיוחד עכשיו.
לבן שלהם קוראים רז, אמר לי.
חייכתי יותר.
מה סיפר לך? שאלתי אותו.
והוא רק ענה: כשאימא שלך הולכת להתפלל בפעם הבאה, תגידי לה רז בן תרצה. זה בסדר. אני עם הסודות סיימתי.
