המאמר לקוח מתוך שו"ת פוע"ה – פוריות, יוחסין וגנטיקה, לפרטים נוספים ולרכישת הספר, לחץ כאן
רקע רפואי
לפני כ-150 שנה החלו בביצוע הזרעות מלאכותיות מסודרות (הזרעה תוך רחמית – I.U.I) בבני אדם, כלומר לקיחת זרע מן הבעל והזרקתו ישירות לרחם האישה, דבר המשפר את סיכויי הכניסה להיריון. פעולה זו מתבצעת בשני שלבים: בשלב הראשון מובא זרעו של הבעל למעבדה, שם מבצעים פעולה הנקראת השבחת זרע, שבמהלכה מופרדים חומרים מנוזל הזרע שלא אמורים להגיע לרחם האישה, ובנוסף לכך מנסים להשיג אחוז גבוה של תאי זרע בתנועה טובה. בשלב השני מובא חלק זה של הזרע לרופא, אשר מזריקו לרחם האישה.
השימוש בהזרעה מלאכותית מקובל בעיקר במקרים של בעיית זרע אצל הבעל[1].
ייחוס הוולד
הדיון בין הפוסקים בשאלת ההזרעה המלאכותית נגע בשתי שאלות מרכזיות: הראשונה, האם ילד שנולד באופן כזה מתייחס אחר אביו ומתקיימת בכך מצוות פרייה ורבייה, והשנייה, האם יש בפעולה זו איסור של הוצאת זרע לבטלה.
למעשה, דיון בשאלה דומה נערך בין הפוסקים כבר לפני מאות שנים. החלקת מחוקק בחיבורו על שולחן ערוך אבן העזר (סימן א ס"ק ח) בדיון על קיום מצוות פרו ורבו הסתפק מה הדין באישה שנכנסה להיריון שלא כתוצאה מחיי אישות, אלא מקליטת הזרע לגופה באופן אחר, כגון ש"נתעברה באמבטי":
יש להסתפק אישה שנתעברה באמבטי, אם קיים האב פרו ורבו, ואם מקרי בנו לכל דבר?
ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי, כי סירא בגימטריא ירמיהו. ועיין בספר עבודת הקודש להרב איש האלוקי מוהרר"מ קורדאווירו זצ"ל… שירמיה הנביא עליו השלום היה מתעסק בספר יצירה בינו לבין עצמו, יצתה בת קול ואמרה: קנה לך חבר, הלך אצל סירא בנו ונתעסקו בספר יצירה שלוש שנים, לקיים הכתוב: 'אז נדברו יראי ה' וגו", עד כאן לשונו.
ההוכחה שהביא החלקת מחוקק מליקוטי המהרי"ל היא שיש יחס של אב לבן ממי שנתעברה באמבטי, שכן מצאנו מדרש ולפיו ירמיהו הנביא היה אביו של בן סירא, אף על פי שיצירתו של בן סירא הייתה ב"אמבטי".
הבית שמואל (שם ס"ק י) הביא ראיה נוספת לכך שאותו בן מתייחס אחר אביו:
כתב בחלקת מחוקק: יש להסתפק אישה שנתעברה באמבטי, אם האב קיים פרו ורבו, ואם נקרא בנו לכל דבר, ויש להביא ראיה מה שכתב בהגהת סמ"ק, והבית חדש הביא ביורה דעה סימן קצה: אישה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא יישא אחותו מאביו, נשמע דהווי בנו לכל דבר.
כלומר, מכך שיש חשש שמא מי שנולד בצורה כזו יישא את בתו של בעל הזרע, מחמת חוסר ידיעה שזהו אביו, עולה שהוא אכן מתייחס לבעל הזרע, למרות שיצירתו לא נעשתה כדרך כל הארץ.
יש לציין, שדברי הגהות הסמ"ק והבית חדש הנ"ל הובאו גם בטורי זהב ביורה דעה (סימן קצה ס"ק ז). אם כן, מצאנו ארבעה מגדולי האחרונים שדנו בדבר – הבית חדש, החלקת מחוקק, הטורי זהב והבית שמואל, ומדבריהם עולה, שמי שאמו "נתעברה באמבטי", מתייחס אחר אביו[2].
אמנם המגיה בטורי זהב על אבן העזר (שם ס"ק ח) פקפק בדבר, "שמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן", אך מדבריו בהמשך: "בפרט במידי דתלי בקום ועשה והיא נתעברה בעצמה, דאינו יוצא בזה", משמע שעיקר פקפוקו איננו בשאלת היחס, אלא בשאלה האם מקיים בזה האב מצוות עשה של פרו ורבו, כיוון שלא עשה מעשה לצורך קיום המצווה.
שו"ת הר צבי (אבן העזר סימן ד) ביאר את פקפוקו באופן הבא:
והנה סיום הטורי זהב צריך ביאור, שהרי השגתו על הבית שמואל, היינו דרוצה לומר דלקולא אין ראיה דחשיב בנו, ועל כרחך דסבירא ליה דלא נגרר הילד בתר בעל הזרע, ולמה מוסיף הטעם דהיא נתעברה מעצמה, הווא ליה לסיים דלא שדינן היילוד בתר בעל הזרע. ולכן היה נראה דהטורי זהב תרתי קאמר, חדא דלקולא יתכן דלא הוי בנו כלל, דאינו מתייחס כבנו של בעל הזרע. ומוסיף דאפילו אם תמצי לומר דנגרר אחרי בעל הזרע וחשיב בנו, מכל מקום קיים פרו ורבו לא אמרינן, משום דהוא לא עשה כלום למעשה המצווה, והיא מעצמה נתעברה. וכן כתב בשאילת יעב"ץ (חלק ב סימן צז), דלא קיים פרו ורבו בנתעברה באמבטי, משום דהוא לא עשה כלום.
רבי יהונתן אייבשיץ בספרו בני אהובה על הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ו) טען, שאף שעקרונית מי שנולד מאישה שנתעברה באמבטי נחשב לבנו של בעל הזרע, למעשה יש כאן ספק, כיוון שאין לנו דרך לדעת שאכן נתעברה מהזרע של האדם המסוים, ובן סירא שאני, שירמיהו ידע זאת ברוח הקודש.
בסופו של דבר הסיק ההר צבי, שכל הוויכוח קיים דווקא בנתעברה באמבטי:
אפילו להמצדדים לומר דבנולד על ידי אמבטי אינו בנו לכל דבר כספיקו של החלקת מחוקק דלעיל, היה נראה לי לפי מה שכתב הטורי זהב – דלא קיים פרו ורבו, משום שלא עשה מעשה כלל בפועל לשם קיום המצווה… אבל בהזרעה מלאכותית כיוון דמוציא זרע לשם כך, וגם מה שהרופא עושה הזריקה יש לדון דהוא שלוחו של הבעל ושלוחו כמותו, אין מקום לומר שלא קיים פרו ורבו.
עולה מדבריו, שבהזרעה מלאכותית בה נעשה מעשה לצורך ההולדה, יש קיום של מצוות פרו ורבו, וברור שממילא הוולד מתייחס אחר אביו. כך גם כתב שו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ב סימן יח), שגם החולקים על החלקת מחוקק והבית שמואל בנתעברה באמבטי, יודו בהזרעה מלאכותית שנחשב לבנו לכל דבר וקיים פרו ורבו, וכן כתב שו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן נ).
גם את חששו של רבי יהונתן אייבשיץ ניתן לפתור על ידי פיקוח ברור של אדם נאמן, המעיד על כך שהזרע שהוכנס לגוף האישה היה של בעלה, וממילא במצב כזה שוב אין כאן ספק, וכך כתב במפורש שו"ת מנחת יצחק הנ"ל, שאם הבעל עומד ומשגיח, אין כל חשש.
אמנם מדברי שו"ת הר צבי הנ"ל משמע, שבהזרעה מלאכותית באופן רגיל אינו חושש לספקו של רבי יהונתן אייבשיץ, אך שו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן יב) כתב:
אכן לעניין דינא סברא הנ"ל נכונה, דאף אי אמרינן דבנו הוא לכל דבר, בכל אופן לא הווי רק ספק דדילמא לאו אביו הוא, דבזה לא שייך רוב בעילות אחר הבעל וכנ"ל, ואם כן, לעניין חליצה בן כזה אינו פוטר את אשתו מחליצה, דדילמא לאו בנו הוא[3].
אך נראה, שבאופן שיש פיקוח מסודר שזרע הבעל הוא שנכנס במעי האישה, גם החלקת יעקב יודה שאין כאן ספק[4].
וכן כתב שו"ת יביע אומר (חלק ב אבן העזר סימן א) לדחות את דעת הסוברים שאינו בנו, אך הוסיף שיש צורך בהשגחה מיוחדת שלא יתחלף הזרע על מנת לוודא זאת.
פוסקים רבים נוספים כתבו במפורש, שלמעשה ילד זה נחשב כבנו של בעל הזרע לכל דבר, ביניהם שו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן רסח), שו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סימן קז[5]), שו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן קכד) ועוד.
אך שו"ת משפטי עוזיאל (אבן העזר סימן יט), לאחר שדחה את ראיות הסוברים שנחשב כבנו (את הראיה מבן סירא דחה מכך שאין למדים מדברי אגדות, ואף אם כן – ייתכן שמה שירמיהו קרא לו בנו, היה מחמת שהיה בן בתו, ובני בנים הרי הם כבנים. את הראיה מהגהות הסמ"ק דחה מכך שניתן לומר שדין זה נאמר רק לחומרא ולא לקולא), הסיק שהדבר ספק, ולכן אינו פוטר את אשת אביו מחליצה, ואינו יורשו.
גם שו"ת ציץ אליעזר (חלק ג סימן כז פרק ג) הסתפק בדבר, האם נחשב כבנו גם לעניין ירושה ופטור מחליצה או שרק לחומרה נחשב כבנו, והביא את הסברא שהועלתה בשו"ת הר צבי, שכשעושה מעשה לשם העיבור, גם המחמירים בנתעברה באמבטי יודו שנחשב לבנו, אך מאידך גיסא, ייתכן שמחמת העובדה שבשעת הוצאת הזרע עוד לא נוצר ההיריון, גם באופן שמוציא לצורך זה לא יחשב כבנו. במסקנתו הסופית כתב הציץ אליעזר, שלהרבה מגדולי הפוסקים הוולד נחשב כבנו לכל דבר, אבל יש הסוברים שרק לחומרה נחשב לבנו.
במקום אחר סיכם הציץ אליעזר (חלק ט סימן נא שער ד), שיש כמה דעות בנושא – יש הסוברים שבנו לכל דבר, ויש הסוברים שבנו רק לחומרה, ויש הסוברים שבנו, אך לא קיים פרו ורבו, ויש הסוברים שאינו בנו כלל.
גם שו"ת חוות בנימין (חלק ג סימן קז) הסתפק בדבר.
למעשה, רובם המוחלט של הפוסקים כתבו, שיש להחשיב את הנולד בהזרעה מלאכותית כבנו של בעל הזרע לכל דבר, ושגם בדרך זו מקיימים מצוות עשה של "פרו ורבו".
שיטה מיוחדת מופיעה בדברי הרב יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה (חלק א סימן סט), לפיה בהזרעה מלאכותית מקיימים מצוות "לא תהו בראה לשבת יצרה", ונפטרים מהחיוב בפרייה ורבייה, אך אין מקיימים בה בפועל מצוות עשה של "פרו ורבו". אולם כאמור, לדעת רוב הפוסקים, יש בהזרעה מלאכותית גם קיום מצוות עשה לכל דבר.
הוצאת הזרע
בניגוד לדין "נתעברה באמבטי", בו דנו הפוסקים במעמדו של הוולד לאחר מעשה, בהזרעה מלאכותית יש לדון האם מעשה כזה מותר לכתחילה, שכן יש צורך להוציא זרע לצורך ההזרעה, ויש לדון האם אין כאן איסור הוצאת זרע לבטלה.
הגמרא במסכת יבמות (עו ע"א) דנה בסוג מסוים של ספק פצוע דכא, ופסקה שעל מנת להכשירו לבוא בקהל, ניתן לגרום לו להוצאת זרע בגרמא. מכאן למד שו"ת שאלת יעבץ (חלק א סימן מג), שאין איסור להוציא זרע לצורך מצווה. לאור זאת עולה, שלדעת הפוסקים שמקיים בכך מצוות פרו ורבו, ניתן יהיה להתיר את הוצאת הזרע. שו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן רסח) העלה להתיר הזרעות מטעם אחר – כיוון שבסופו של דבר מטרת הוצאת הזרע היא לצורך הולדה, אף שספק אם זה יצליח, שוב אין כאן הוצאת זרע לבטלה: "אין זה בגדר השחתה, כיוון דאפשר שאותה זרע עצמה לא תלך לאיבוד ולבטלה".
מדברים אלו נראה בפשטות, שההכרעה בשאלת היוחסין וקיום המצווה גוררת אחריה את ההכרעה בדבר עצם ההיתר של פעולה זו. ואכן, מרבית הפוסקים שמנינו לעיל הסוברים שבהזרעות מקיימים מצוות פרו ורבו, התירו פעולה זו בשעת הצורך[6], ואילו שו"ת משפטי עוזיאל, שהסתפק בשאלת היוחסין, אסר את ביצוע ההזרעות. אך חלוקה זו איננה מוחלטת: שו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סימנים קז – קח) הסיק, שמקיימים מצוות פרו ורבו בביצוע הזרעה מלאכותית, ואף על פי כן אסר את הדבר מחמת איסור הוצאת זרע לבטלה, שכן בשעת הוצאת הזרע, שהיא השעה הקובעת, הזרע אינו מגיע לרחם האישה, ואין ודאות שבסופו של דבר הוא יגיע לשם, שמא תקרה תקלה בדרך או שהרופא יחליט שזרע זה איננו טוב להפרות. לעומת זאת, שו"ת ציץ אליעזר ושו"ת חוות בנימין, אשר ראינו לעיל שהסתפקו בשאלת היוחסין, הסכימו להתיר את ההזרעות.
למעשה, כאמור לעיל, מרביתם המוחלט של הפוסקים הסכימו להתיר הזרעה מלאכותית בשעת הצורך מזרע הבעל לאשתו.
נחלקו הפוסקים באיזה אופן ניתן להתיר את הוצאת הזרע לצורך ההזרעה.
כאמור לעיל, שו"ת שאלת יעבץ למד מהגמרא ביבמות, שלצורך מצווה ניתן להוציא זרע. אמנם הגמרא הנ"ל דיברה על הוצאת זרע בגרמא, אך שו"ת עזרת כהן (סימן לה) כתב, ששם הדבר היה אפשרי, וכשאין דרך אחרת, ניתן להוציא זרע אפילו בידיים.
לעומת זאת, הים של שלמה (יבמות פרק ח סימן טו) כתב, שבשום מצב לא הותר להוציא זרע בידיים, שכן על זה יש איסור נפרד של "לא תנאף" שחייבים עליו מיתה, כפי שמופיע במסכת נידה (יג ע"א). על פי דברים אלו, יש פוסקים כדוגמת שו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן עא), שהתירו את הוצאת הזרע רק בדרך תשמיש – או בצורה של דש מבפנים וזורה מבחוץ או באמצעות תשמיש עם קונדום שלתוכו הזרע נשפך.
לעומת זאת, שו"ת מהרש"ם (שם) כתב להתיר הוצאת זרע להזרעות גם בידיים, אף שכתב שהגמרא ביבמות התירה הוצאת זרע בגרמא בלבד ולא בידיים, שכן עצם העובדה שהזרע נכנס לגוף האישה, גורמת לכך שאין זה בגדר השחתה כלל, וכן הסכים להתיר שו"ת זקן אהרן (חלק ב סימן צז) במקום שאין ברירה אחרת[7].
למעשה, כל הפוסקים מסכימים כיום, שאם ניתן להוציא את הזרע בדרך של תשמיש, יש לעשות כן, והמחלוקת האם ניתן להוציא את הזרע בידיים, קיימת רק כשלא ניתן לעשות זאת בצורה אחרת.
[1] עיין על כך בהרחבה באנציקלופדיה הלכתית – רפואית ערך "הזרעה מלאכותית" אותיות ב- ג: מבוא היסטורי ומבוא מדעי.
כיום מקובל לעתים להשתמש בהזרעה מלאכותית גם במקרים בהם לא נמצאה סיבה לאי הפוריות, וכן במקרים בהם יש לאישה בעיית ביוץ, והיא מקבלת טיפול הורמונלי לחיזוק הביוץ שלא הועיל במשך מספר מחזורים, זאת על מנת לשפר את סיכויי ההפריה.
[2] וכן כתב המשנה למלך (הלכות אישות פרק טו הלכה ד).
[3] עיין בהמשך, שהסתפק גם לעניין פרו ורבו מכוח דברי המגיה בטורי זהב לעיל, ולא הביא את תירוצו של ההר צבי, שכאן נעשה מעשה לצורך העיבור.
[4] וכן נראה שהבין שו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן קכד), שתמה עליו מהיכי תיתי לחשוש שאינו בנו, ואם כן, בוודאי שאם נדע בוודאות שזה מאביו, כגון שהיה פיקוח מסודר, אין כאן חשש.
[5] אף שאסר לבצע הזרעות מטעמים אחרים.
[6] אמנם חלקם התנו את ההיתר בסייגים מסוימים, כגון רק לאחר מספר שנים מסוים או רק כשאין כלל ילדים, וחלקם הקלו יותר.
[7] על המחלוקת אם ניתן להוציא זרע בידיים, כשאין אפשרות לעשות זאת באופן אחר, ראה גם לעיל בפרק ג – 'בדיקת זרע ומעמדה בהלכה'.
