שניים מי יודע

פרק שלישי: שניים מי יודע

הרב ליאור אנגלמן

תקציר הפרקים הקודמים: גילה ורז מצפים לילד, ומיטלטלים בין סביבתם שמתעניינת לבין הצורך לשמור על פרטיות משלהם. הוריה של גילה יוצאים למסע בקברי צדיקים, אבל גילה ורז עולים למכון פוע"ה בירושלים, שם מצליח הרב עפרוני לשחרר את רז מן הסוד שהוא מחביא מהעולם.

כוננות ליל-סדר מתחילה עם פרוץ הניקיונות. לא אצלנו, כמה כבר יש לנקות בבית של זוג? אבל אצל ההורים שלי מתחילים להתכונן מראש חודש אדר. השנה, שנה מעוברת – לפחות היא – ומנקים כבר באדר א'. בראש חודש אימא כבר מצטיידת בכל מוצרי הניקיון, ורגע לפני שהיא מתחילה לקרצף היא מתקשרת, רק לוודא: "אתם איתנו השנה, כן?" ככה פעם בשנתיים. שנה שעברה היינו אצל רז. ליל סדר מצומצם במיוחד: ההורים של רז, סבתא שלו ואנחנו. משחק השקט. השנה תור ההורים שלי. מי שהמציא את המושג סדר לא היה אצלם בחג. שולחן ארוך, סביבו אבא ואימא, שש בנות, ששה חתנים, ולמעלה משלושים נכדים. כמה בדיוק? אימא מקפידה שלא לומר מספר, למעלה משלושים בלי עין הרע, ככה בטוח יותר. הרבה רעש, הרבה "והגדת", לא מעט "וצעקת". הרבה שירה. דם ואש ותימרות קנאה. זה החלק שאני אחראית לו, ורק בלב.

לפני שנתיים בכלל לא רציתי לבוא. למה לבוא? כדי שאבא יעשה עלי "והגדת"? כדי שרז ואני ננסה לקושש איזה ילד שנשמט מהדבוקה המשפחתית ונאמץ אותו ל"והגדת" משלנו? לא בא לי. כאבה לי הבטן אחרי הטיפול הסמוך לפסח, והינה אפילו יש לי תירוץ. אבל באנו. רז הקריא לי מהאור החיים הקדוש, שמי שאין לו ילדים ובכל זאת חוגג סדר כהלכתו, זוכה לילדים משלו. ממתי התחלת להאמין בסגולות? שאלתי אותו. והוא אמר: לא מאמין בסגולות, אני מאמין במשפחה, והמשפחה שלך לא אשמה. וככה הלכנו: רז, אני והאור החיים הקדוש עם שקים של איפוק וגבורה. אבל בסוף הלילה, אחרי שבשניים-מי-יודע לחשתי לרז שניים אני יודעת, כבר הרבה מדי שנים רק שניים. ואחרי שעזרנו לאחיות שלי לסחוב למיטות את הילדים המותשים ממשא ומתן קשוח על האפיקומן – הלכנו לישון. לא לפני שאמרתי לרז, אם אין לי ילד בעוד שנתיים, אני לא באה שוב, לא יעזור גם האור החיים.

והינה, עברו שנתיים, והטלפון מאימא הגיע כצפוי, אבל אני הגבתי שלא כצפוי: "באים. בטח באים", והיא אמרה "יופי", מופתע. ואני לא אמרתי: "עוד אין חדש, אל תצפי", רק שאלתי מה אנחנו מכינים, ואימא אמרה, יש הרבה זמן, עוד נדבר. מה זה קרה לי שככה בפשטות אמרתי כן? אלה החודשים האחרונים. פתאום אנחנו לא לבד, יש לנו את הרב עפרוני, מצחיק שאני אומרת "יש לנו", אני יודעת שהוא לא רק שלנו, הוא מלווה עוד הרבה זוגות אבל איכשהו, בכל פעם שאנחנו מדברים יש איזו תחושה שהוא רק שלנו, במיוחד של רז, הוא ממש מרגיש אצלו כמו בן יחיד, ורז מבין בלהיות בן יחיד. וחוץ ממנו יש לנו את שלומית.

שלומית נכנסה לחיינו מיד אחרי שעברנו בהמלצת הרב עפרוני לבית חולים אחר. היא המתינה לנו שם בחדר הקבלה ושוחחה איתנו. הציגה את עצמה, משגיחה מטעם מכון פוע"ה. היא תשגיח מקרוב על כל הנעשה במעבדה, היא תהיה שם בשבילי גם ברגעים שבהם אהיה מורדמת, ואם אתם מסכימים, כך אמרה, אתפלל בשבילכם. פתאום מישהי בתוך המקום החדש וכן, גם המפחיד, אני מודה, תהיה שם בשבילנו. היא הרגישה אותנו, שלומית, ידעה מתי אנחנו צריכים את השקט שלנו, רק רז ואני, ומתי אנחנו מלאים שאלות ותהיות וחייבים שותפת סוד. טיפול ועוד טיפול והפכנו קצת לחברות. שאלתי אותה, איך מכל המקצועות שבעולם דווקא זה. סיפרה לי שיש לה שמונה ילדים, כולם באו לה בקלות. עד הרביעי עבדה כפקידה במשרד רואה חשבון. אחרי הלידה ההיא חלקה חדר עם אישה שאחרי הלידה לא הפסיקה לבכות. חשבתי דיכאון אחרי לידה, סיפרה לי, אבל זה היה משהו אחר לגמרי. אלה היו דמעות של אושר שחיכו עשר שנים עד שירשו להן לצאת. דמעות מהסוג הזה שיש רק למי שמחכה. ואז היא הניחה יד בידי, ואמרה לי: דמעות כמו שיהיו גם לך בעזרת השם. אחר כך, זה בטח ההורמונים, הצטדקה, הבטחתי לעצמי להצטרף לפוע"ה.

אם היה לי אומץ הייתי עוברת יולדת-יולדת ומתרימה אותן. "תודת לידה" הייתי קוראת לזה, בשביל אלו שאין להן. אבל לא היה לי אומץ ובאתי לעבוד כמשגיחה. תודה, אמרתי לה, כאילו באה במיוחד בשבילי. ובעצם, אולי באמת באה במיוחד בשבילי. איך שלא יהיה, מאז שהרב עפרוני בעורף ושלומית בחזית, אני נושמת אחרת. גם רז.

לכן כשאימא התקשרה להזכיר שליל סדר השנה אצלם, אמרתי מיד שנבוא. לא יהיה קשה? בטח יהיה. לא אתייסר כשכל הילדים הקטנים יעמדו על כיסא וישירו מה נשתנה? אתייסר. אבל איכשהו הרגשתי שהשנה יהיה אחרת, ובכל מקרה צריכה עוד לצלוח את פורים בדרך. נולדתי בפורים וכשהייתי ילדה זה היה ה-חג שלי, אבל בשנים האחרונות דעך האור של פורים. המסיבות בשכונה התרכזו סביב התחפושות של הילדים. בעדלידע – הורים וילדים. בסעודות פורים – נשף תחפושות, ורז ואני ככה בבית, לומדים את המגילה יחד, וחוגגים יום-הולדת בשקט על כוסית יין יבש. מדי פעם ילדים דופקים בדלת, מביאים משלוח מהשכנים. מבקשת שיחכו, מחזירה איתם משלוח משלי. אין לי עם מי לשלוח, ולא נעים לי בעצמי. אבל השנה החלטתי לשמוח. "גם ככה קשה, אז מה – תוותרי גם על השמחה?" משפט חכם של שלומית שהשאיר את רז ואותי בבוקר אחרי המגילה לחגוג עם כולם באולם בית הכנסת. בהרקדה – רקדתי. באוכל – אכלתי. את צלצולי הטלפון החוזרים ונשנים – מרוב רעש כמעט הפסדתי. מזל שרז שמע.

יצאתי החוצה לדבר. תגידי עוד פעם, ביקשתי, לא שומעת טוב. עוד פעם! עוד פעם! שאהיה בטוחה שזה לא חלום. רצתי פנימה כמעט הוצאתי את רז בכוח מהמעגל של הגברים. רגע, הוא סימן לי עם היד. שום רגע צעקתי לו: זה נקלט!

ארבעה ימים אחר-כך, חיכתה לנו שם שלומית עם חיוך מהאגדות. גיבורי האגדה הם אנחנו, הלוואי שהפעם תסתיים בטוב. לא צריכה אושר ועושר, מסתפקת באושר. בעצם אושר ואושר, כי החזירו לי שני עוברים. ומעכשיו – תפילות.

שנים-עשר מי יודע? שנים עשר אני יודעת. תריסר ימים של המתנה מיום שזכיתי לקבל אלי את העוברים ועד שנדע מה יעלה בגורלם. בשעות הבוקר בגן עוד הצלחתי להדחיק, אבל בבית – אילו היה לי איזה טרקטור לדחוק בו במחוגים, לא הייתי מהססת. דקה ועוד דקה, יום ועוד יום. ובסוף כל יום סופרת עוד יום שעבר. עבר אבל לא נגמר, לא נרדמת. ערב ראש חודש ניסן התפללתי תפילת יום-כיפור קטן, שאזכה לקטנטנים משלי. בראש חודש ניסן – בדיקת דם. בצהרים – טלפון מהמעבדה.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שאלו האחיינים בליל הסדר ואיש לא ידע לענות.
ואת עמלנו – אלו הבנים, הקריא אבא, ואיש לא יכול לראות.
אבל בשניים מי יודע כבר לא התאפקתי ולחשתי לאבא: אני יודעת. השנה, תתפלל חזק, אני מביאה לך אפיקומן. לא אחד. שניים.