יד ביד

פרק ראשון: הסוד שלו

הרב ליאור אנגלמן

איך מכל המקצועות שבעולם דווקא גננת? כולם שואלים את זה. אבא שאל כבר לפני שש שנים, כשסיימתי שירות לאומי ונרשמתי ללמוד חינוך לגיל-הרך. עם בגרות כמו שלך רופאה את יכולה להיות, אמר לי. עם ראש כמו שלך, לכי תהיי מדענית, כן, מדענית. אם מישהו ימציא תרופה למחלה הארורה הזאת זו את. וכשאמר "המחלה הארורה" אמר עם כל הכוונות, חודשיים קודם הארורה הזאת לקחה את סבתא, אימא שלו. גם אימא שלי שאלה בדרכה שלה למה דווקא גננת. שאלה ומיד ענתה, ככה היא: את חוששת מהלחץ? נו בטח, את חוששת מהלחץ. פוחדת מה יהיה עם הילדים? נו, בטח פוחדת. אנחנו נהיה שם בשבילך, נשמור על הילדים. לכי, תירשמי. יש לך את זה.

אולי יש לי את זה, אבל זה לא זה, אמרתי להם. אני מאמינה בעצמי, לא פוחדת, אבל רוצה אחרת. אימא עשתה פרצוף של מבינה ויצא לה פרצוף של מאוכזבת. מה כל-כך אחרת בלהיות גננת? אבא אפילו לא ניסה להעמיד פנים, הבת שלו עושה את טעות חייה אז בשביל מה כל המשחקים. עשה פרצוף של כמה טיפשה את יכולה להיות. זה באמת הישג, טיפשה עם כזה ראש טוב. כן, צדק אבא, יש לי בגרות ויש לי ראש, ואת הציון בפסיכומטרי לא גיליתי לו כדי שלא יפעיל לחצים נוספים, ואילו הייתי שואלת את הראש שלי בטח גם הוא היה שולח אותי לפקולטה לרפואה, אבל שאלתי את הלב, והלב רצה ילדים.

ככה אני, נמסה כשרואה אותם לומדים את העולם, בולעים בכל חמשת החושים כל מה שניקרה בדרכם, משבשים את המילים בעברית הגיונית שיש רק לילדים, פותחים עיניים שמבקשות רק עוד ועוד מהעולם הזה, ושואלים שוב ושוב "אבל למה?", עדיין מאמינים שלמבוגרים יש תשובות.

שנה ראשונה בתור גננת הייתי רווקה. לא נעלמו מעיניי מבטי ההתנשאות, כי איך אני מתיימרת ומה אני יודעת, הרי עוד אין לי משלי, ועשיתי את עצמי כלא רואה. ושמעתי את אחת האימהות אומרת לחברתה: "זאתי, יש לה אנרגיות", והשנייה משיבה: "נו טוב, היא לא צריכה לקום בלילה". ועשיתי את עצמי כאילו לא שומעת. עד שאספיק להיעלב – כבר אתחתן, ועד שאספיק להתפייס – כבר יהיו לי ילדים משלי. חסכתי את העלבון והפיוס, להן וגם לי, והתמסרתי לילדי הגן. אבא היה מקפיד לשאול מדי שנה, אולי בכל זאת, והיה מלביש בדמיונו על צווארי סטטוסקופ מכובד. אימא שוב הזכירה שהיא כאן בשבילי, רק בשבילי, ושווה לחשוב מחדש. אבל הלב נשאר בשלו – הוא רוצה ילדים. בינתיים מסתפקת בילדי הגן, ועוד מעט ילדים משלי. גם וגם.

בשנה השנייה של הגן כבר הכרתי את רז, והשם שלו – בול. מים שקטים ועמוקים, איש נפש, איש סוד. בן יחיד להוריו ושבועה הוא נושא איתו מילדותו: בבית שיקים לא ישרור השקט הזה של בן יחיד, לא כל עוד הדבר תלוי בו. רק כשראיתי את השמות שלנו על ההזמנה לחתונה, רז וגילה, זה תפס לי את העיניים: הסוד התחתן עם הגילוי, האיש השקט הזה בחר בי, הסוערת, אשת המילים והדיבור. הפכים משלימים. כמו בספרים.
צעד צעד פתחתי את איש הכספת שלי, מתקרבת בזהירות אל זירת הסוד, צעדים חרישיים בוני אמון, והוא גמל לי בדרכו, שיתוף ראשון וסוד קטן, וזיכרונות שלא חלק עם איש, וכבר דימיתי לחשוב שהקוד לכספת מונח בכף ידי, שמניפת הסתרים פרושה לנגדי. לא ידעתי שאת הסוד הכי כמוס שלו, גם הוא אינו יודע. אפילו לא מעלה בדעתו.

****

ארבע שנים בלי ילד ופתאום כולם מצטרפים לשאלה של אבא ואימא: איך מכל המקצועות שבעולם דווקא גננת? זה לא דוקר לך? זה לא מעביר אותך על דעתך? מה הם חושבים לעצמם, כל השואלים, שאם אהיה רופאה או מדענית זה לא ידקור? זה הרי לא דוקר מבחוץ, זה דוקר מבפנים. הם לא מבינים.

הינה, רז שלי – מהנדס תוכנה. לא רואה ילדים כל היום, אז מה? רואה ילדים כל הלילה. בחלום הם באים לו, גם כשהוא ער – חושב ילדים, משתוקק ילדים. אומרים שלנשים זה חסר יותר. אולי. לא יודעת אם אפשר למדוד. במקרה של רז, נוספה על השיגעון הזה של הציפייה גם האשמה. אלף פעמים אמרתי לו שאדם לא יכול להיות אשם במה שהוא לא בוחר. לא עזר. כשאישה היא עקרה יש לה לפחות אילנות גבוהים להיתלות בהם – שרה, רבקה, רחל, חנה. מן גאוות יחידה של אלו שמתוך הצימאון ימצאו את המים הכי מזוקקים. אבל כשהגבר לא יכול להוליד? אין לו אפילו דמות אחת להיתלות בה בכל הדמויות. מה נשאר לו? סריסי פרעה וסריסי אחשורוש? ממש נחמה. שומרת בשבילו את הסוד. אף אחד לא יודע. שיחשבו שזה אני. לי לא אכפת.

אלף פעמים נשבע לי שלא ידע לפני, שאם היה יודע היה אומר. מה יש לך להישבע אני אומרת לו. מה, לא ראיתי איך נפלו עליך השמים כשבישרו? בכל מקרה הייתי מתחתנת איתך, גם אם הייתי יודעת. את בטוחה? הוא שואל. בטוחה. בטוחה בטוחה? בטוחה בטוחה. ולא יעזור, גם אם אלף פעמים אומר לו, הוא נושא על כתפיו שקי אשמה:

בגללו אין לנו ילד. בגללו אני צריכה לעבור את כל הטיפולים האלה. בגללו שנתיים התנהלו חיינו בציפייה לקו השני במקלון הבדיקה, אבל הקו האחד התעקש להישאר לבד. בגללו אחרי שנתיים החיים החלו סובבים סביב ציפייה לטלפון המיוחל. שייקלטו. רק שיגידו שנקלטו. עוד טיפול. עוד שאיבה. עוד תקווה. עוד התנפצות, והטלפון לא בא.

ואיזה גאון החליט למקם את המחלקה להפריה חוץ גופית לצד מחלקת יולדות ג'. זו לצד זו מתהלכות נשים של כן ונשים של לא, וזה העביר את רז על דעתו: למה ככה מול העיניים? אין להם לב, אלה? ולא עזר לי שאמרתי לו: רוצים שנראה איך זה ייגמר. בינתיים מי שנגמר זה אנחנו, אמר לי רז. יפה אמר: "נגמרנו". אבל הקפדנו לעשות את זה בתורנות. כשאני קרסתי אחרי טיפול מתיש נוסף, רז היה חזק שם בשבילי. וכשרז קרס אחרי חודש נוסף בלי מילת הקסם "נקלט" – אני הייתי שם בשבילו. אבל פעם אחת קרסנו יחד, מגג העולם אל תהום שלא הכרנו.

זה התחיל נהדר. צלצול טלפון. חסוי. אפילו לא ציפיתי, דקה קודם סיימתי שיחה עם אבא שלי. וככה הוא תמיד, האבא היקר שלי – אחרי שמנתקים תמיד נזכר בדבר הכי חשוב. דקה שתיים והוא מתקשר שוב. געגועים קוראים לזה. עניתי. זה לא היה אבא. זו היתה רותי מהמחלקה ובקול פעמונים ששמור לבשורות הכי חגיגיות בעולם אמרה לי, כמעט שרה: גילה: זה נקלט. מה נקלט? שאלתי. והיא צחקה: נקלט נקלט. וצעקתי לרז: נקלט! נקלט! אתה קולט? מי יכול לקלוט דבר כזה. הלב שלי דהר. אחר כך דהרנו יחד לבית החולים. עשרה שבועות חגגנו את הגאולה המתהווה שלנו, שיכורים מהפלא שמתהווה בי. עד שבשבוע העשירי הלך ההיריון כלעומת שבא. זה נפל, אמרה לי הרופאה. נפלנו ביחד איתו.

אני לא חוזרת לכאן בחיים, אמרתי לו, כשבדרך הביתה ראיתי את דלת המחלקה, מחלקת התקוות האבודות. בכניסה למחלקה היה סטיקר, אלף פעמים ראיתי אותו, ולא ראיתי באמת. בשביל מה אני צריכה את זה? יכולה לבד. מספיק לי רז. עכשיו זה תפס אותי: פוע"ה – יד ביד אתכם. הייתי חייבת מישהו שייתן לי יד. לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד, רק שיחזיקו לי את היד. רז, לחשתי לו: יש מצב שתתקשר?