אינני יודע למה, אבל די 'נדלקתי' על שאלותיו התמימות של החבר שסיפרתי עליו בשבוע שעבר. או בגלל שמביעות תמימות ורצון להבין, או בגלל ששאלות כאלו מרגילות אותנו להגדיר לעצמנו באופן רהוט ומסודר את מושגי-היהדות.
בהזדמנות, סיפר לי אותו חבר שנכנס פעם לאחד מבתי הכנסת של החסידים וראה אותם מתפללים בדבקות רבה – "כששאלתי אותם מה זה, הם אמרו לי – 'אתה לא יודע? אלו ימי השובבי"ם!' ואני לא הבנתי מה הקשר בין ילדים שובבים לתפילה בדבקות כה רבה". הסברתי לו, כמובן, את ראשי התיבות, והרחבתי לבאר את ייחודו של עם ישראל היוצא ממצרים ומקבל את התורה והולך תמיד ומתעלה משעבוד לגאולה. לעם נבחר כזה, מתאימה עמידה דבקה כזו מול הבורא.
בנוסף לדברים שכתבנו כבר על ימי השובבי"ם, אני רוצה לפרט יותר על התעניות, ועל התפילות והבקשות המיוחדות לימים אלו.
יש שכתבו שבלילה קודם התענית – ייזהר שלא יאכל יותר ממה שרגיל, כדי להכניע עצמו לתשובה (עיין באר היטב או"ח תקס"ח, ס"ק כ"ב, ואשל אברהם תנינא שם).
הזכרנו בעבר, את מנהג אמירת הסליחות בימי השובבי"ם. כיום, בקהילות רבות לא נהוג להתענות, ונשאלת השאלה האם יש ערך לומר סליחות אף כאשר אין מתענים.
בשו"ת הריב"א (כ"ב) דן בשאלה זו, וכתב שלמעשה יאמרו הסליחות אף כשאין מתענים – "וכי מי שלא מתענה כעורה היא להתוודות על חטאיו ולשפוך שיחו ולעורר רחמים על טפיו וילדיו שלא טעמו טעם חטא?!". גם בשו"ת לבושי מרדכי (תנינא, מ"א) כתב שיאמרו הסליחות, והדגיש שיש לדלג במקרה זה על המילים  בסליחות שמזכירים בהן תענית.
יש שנהגו לקרוא את פרשת 'ויחל' בתפילת מנחה שבתענית (עיין ט"ז או"ח תקס"ו, סק"ה ומשנ"ב שם סקי"ב).
אם נתקבצו עשרה מתענים, קוראים 'ויחל' ואומרים 'עננו' בתפילה. ואף שלכאורה הוא תענית יחידים – כיוון שנהגו בה נחשבת כתענית ציבור לעניין זה ('תיקון יששכר' דף ס"ז: וכן בספר 'נהר מצרים' הל' תענית אות ג').
מי שמתענה אומר 'עננו' ב'שומע תפילה' שבתפילת מנחה, והש"ץ אומר 'עננו' כברכה בפני עצמה, וכמו בתענית ציבור. לגבי תפילת שחרית – יש שכתבו שלא יאמר אז הש"ץ 'עננו' בחזרת הש"ץ, ויש שכתבו שיאמר (עיין 'נטעי גבריאל' חנוכה ושובבי"ם, עמ' תס"ה, סעיף ד' והערות ד'-ה').
המתענה, טוב שיאמר בתפילת 'אלוקי נצור' במנחה – "ריבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש היה קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ואתה ברחמיך הרבים מכפר. ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש ואין לנו מקדש ולא כהן שיכפר בעדנו. לכן יהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב המונח על גבי המזבח ותרצני" (שו"ע או"ח תקס"ה, ד'). אם שכח לאומרו במנחה, אומרו בתפילת ערבית (עיין מטה אפרים תר"ב, ל' ומאמר מרדכי סק"ח, א').
דורינו דור חלש הוא, ויש שכתבו שאין להתענות בדור שכזה תעניות שאינן חובה, וכך כתב ה'מאור ושמש' (דברים, הפטרת שבת שובה, ד"ה 'שובה ישראל'): "כי הנה ישנם אנשים אשר יחשבו כי תוכן התשובה – הוא יום עַנּוֹת אדם נפשו בתעניתים וסיגופים, ואולם לא בזה בחר ה', ובפרט בדורות האלו ציווה לנו אדמו"ר הרב האלוקי הקדוש מו"ה אלימלך (מליז'נסק) זצוק"ל לבל יתענו יותר ממה שציוו חז"ל, כי כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל לסבול התעניות והסיגופים, ואין באפשרי לקנות שלימות על ידי תעניתים. זולת מי שבטוח על כֹּחוֹ וְאוֹנוֹ שיהיה יכולת בידו לקבלם, או פגם ח"ו בעבירות חמורות – יבוא לפני צדיקי הדורות להורות לו תשובה, וְכָל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת".
בהמשך דבריו הגדיר ה'מאור ושמש' בצורה בהירה את דרכי התשובה המומלצים:
"אמנם זאת העצה להבא לשוב אל ה', לא טוב היותו מגלה מומיו לבני אדם, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לב א) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. אכן, אולי אחרי אשר לא יפרטם בשפתיו רק יצפנם בלבבו – ישכח ויסיח מדעתו אשר הֶעֱוָה ויסורו מנגד עיניו – לזאת העצה הנכונה, שֶׁבְּעֵת אשר יהיה לבדו בלי חברת האדם בביתו או בחוץ – ישפוך שיחו לפני ה', ויתיך כמים לבו ולפרוט חטאיו ולהתוודות עליהם ולבקש מלפניו יתברך שיפתח לו פתחי התשובה ויורהו נֹעַם דְּרָכֶיהָ, גם בשכבו על משכבו בלילות – זאת תהיה שיחתו בינו לבין בוראו ממקור לבבו. ואם כה יעשה ימים על ימים בכל עת ובכל שעה, גם בעת אשר יתהלך בחוץ לעסוק עסקיו – אזי יבטח כי יפתחו לו שערי תשובה. גם על זאת יפקח עיניו כל הבא לעבוד ה' באמת, שישקול במאזני שכלו כל דיבוריו ומוצא שפתיו בתורה או בתפילה, האם נאמרו בלי תערובת סיג מחשבה הפוסלת, ובלי פניה ובדחילא ורחימא, והגם כי יעלה על דעתו אשר דיבוריו נאמרו באמת ובתמים ככל האמור – הנה מחשבה זו עצמה מטלת מום בעבודתו, אחרי אשר יִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ כי הוא יוצא ידי חובתו בעבודת בוראו. לכן ראוי ונכון אשר אחר כל תיבה ותיבה אשר מוציא מפיו – יתן אל לבו להתחרט עליה על מיעוט עבודתו, ולבקש מלפני ה' שישא עונו. והנה אמרו חז"ל (חולין ה ב) על פסוק (תהלים לו ז) אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' – אלו בני אדם שהן ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. וביאור הדבר, שכמו שהבהמה אין בצעקתה שום פניה וכוונת גיאות להעדר שכלה – כמו כן יהיה עובד ה', שלא יהיה בתפילתו ועבודתו שום פניה".
על שאר ענייני השובבי"ם ניתן לקרוא בחוברתנו 'ימי השובבי"ם', אותה ניתן לקבל במייל hl@puah.org.il.