מעט לפני ראש השנה תשע"ג דווח שבשוודיה השתילו רופאים בשתי נשים רחם שתרמו אימותיהן. התקווה, שבתוך כשנה יוכלו הנשים הללו להרות ולהביא לעולם ילדים. בניגוד לאיש, אשר מביא לתהליך הלידה רק את המטען הגנטי של הוולד, אצל האישה קיימים גם המטען הגנטי, שמקורו בביצית, וגם התפתחות העובר בהיריון עצמו, שמתרחש בתוך רחם האישה.

מקרים בהם מועברות ביציות מאישה אחת לאחרת לשם היריון, בדרך של תרומת ביצית או פונדקאות הפכו לנפוצים בשנים האחרונות, וכבר נדונו בספרות הפוסקים לעומת זאת, לקיחת רחם מאישה אחת והשתלתו באחרת, מצויה בשלבי ניסיון, והדיון בה בין הפוסקים מצומצם באופן יחסי במאמר זה אדון במספר שאלות בעניין השתלת רחם:

1. האם הדיון בשאלת היוחסין בתרומת ביצית ופונדקאות בעניין ייחוס הוולד קיים גם בשאלת השתלת הרחם?
   2. האם יש איסור סירוס בתרומת הרחם מצד התורמת?
   3. האם יש איסור חבלה וסיכון בפעולת ההשתלה?

שאלת האימהות

כאמור לעיל, הפוסקים דנו מה מגדיר אימהות – המטען הגנטי או נשיאת ההיריון והלידה. היה מקום לומר שבמידה וההיריון והלידה קובעים את הייחוס כפי שסוברים רבים מהפוסקים, יש לחשוש שתורמת הרחם היא האמא, שכן העובר יצא מהרחם שנלקח ממנה, אך למעשה ברור שלכל הדעות המושתלת היא האם, וכדלהלן. הראשון שדן בשאלת השתלת כלי ההולדה הוא שו"ת אבן יקרה (ח"ג סימן כט) "על דבר התחבולה אשר המציאו הרופאים לחתוך כלי ההולדה מאישה חיה ולחברם בגוף אישה עקרה ועל ידי כך תהא מוכשרת להוליד, ושאל חוות דעתי להלכה מי היא אם הילד אשר יוולד על ידי תחבולה זו, הראשונה או השניה? לענ"ד הולד הוא בן של האשה השניה לכל דבר והמקור נפתח להלכה זו לענ"ד הוא הדין המבואר בש"ס סוטה ד' מ"ג ע"ב ילדה שסבכה בזקנה לענין ערלה״… הוכחתו היא מסוטה (מג ע"ב), שם רואים שענף מעץ צעיר שהוא עורלה, שהורכב על עץ שאיננו עורלה, והצמיח פירות, הפירות מותרים, משום שהענף התבטל בעץ שעליו הורכב, והפירות נחשבים כפירות העץ הזקן, אף שצמחו מהענף הצעיר. כך לדעת האבן יקרה, כלי ההולדה שהושתלו בגוף האישה השניה בטלו אצלה, והוולד מתייחס אחר המושתלת. ישנם פוסקים שדחו ראיה זו מכמה סיבות, אך כמדומני שבנידון של השתלת רחם גם הם יודו להלכה. המעיין במקורות נוספים מאותה תקופה שדנו בשאלה, יראה שהדיון שהיה סביב השתלת "כלי ההולדה", לא נסב על השתלת רחם, אלא על השתלת שחלות. בנידון זה יש מקום לחלוק, מכיוון שהמטען הגנטי שנושא התינוק מקורו מתורמת השחלה וייתכן שהוא לא מתבטל בגוף המושתלת, אולם בהשתלת רחם – המטען הגנטי שייך למושתלת (שהביציות מגיעות ממנה), והיא גם יולדת את התינוק, כך שקשה לומר שיש עדיין שייכות לתורמת. שו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סימן מ) כתב בהשתלת אברים שהאבר המושתל מתבטל בגוף המושתל והופך לחלק ממנו, והביא לכך ראיה ממורה נבוכים (ח"א פע"ב): "אי אפשר שימצאו אברי אדם בפני עצמם והם אברי אדם באמת…". בתרומת ביצית היו שחלקו על דבריו, מכיוון שהמטען הגנטי שייך לתורמת, אולם בהשתלת רחם הדבר שונה, ומדוע נייחס את הוולד עדיין לתורמת, הרי אם ח"ו תמות התורמת, יטמא הרחם שנמצא בגוף הנתרמת בטומאת מת?
עולה, שלכל השיטות, אישה שעברה השתלת רחם, הרתה וילדה, נחשבת כאמו של הוולד ללא פקפוק. מכיוון שכך, אין לאסור זאת מחמת חששות בענייני יוחסין ועריות, שאינם קיימים.
איסור סירוס
בשו"ת אבן יקרה (שם) פתח את תשובתו:
"לכתחילה בודאי אסור לעשות כן אף אם לא יהיה סכנה בדבר מטעם סירוס האשה הראשונה".
לכאורה, השתלת רחם חמורה יותר מהשתלת שחלות, משום שבהשתלת שחלות אין מסרסים את התורמת לגמרי, שכן לאישה שתי שחלות, ואין צורך להוציא את שתיהן, לעומת השתלת רחם בה מוציאים את הרחם לגמרי. למרות זאת, יש מקום לדון בעניין, ולצרף מספר סניפים להיתר:
1. איסור סירוס אישה
נחלקו הפוסקים בתוקף איסור סירוס אישה. לדעת המ"מ (איסורי ביאה טז, יא) האיסור הוא מדרבנן. וכך סוברים רוב הפוסקים. לעומת זאת, לדעת הגר"א (אה"ע ה, כה) האיסור הוא מהתורה, אלא שאין לוקים עליו. לדעת הפרישה (שם, ל) האיסור באישה אינו בעצם הסירוס, אלא בביטול מצוות "לא תהו בראה לשבת יצרה" שקיימת גם באישה. לשיטתו ייתכן שהוצאת רחם שמטרתה קיום מצוות "שבת" באישה אחרת, מותרת. אמנם "אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך", אך ייתכן שאין חטא כלל, שכן החטא הוא ביטול מצוות "שבת" שמתקיימת באחר. לדעת הב"ח (שם, ט) יש להתיר סירוס אישה לצורך רפואה וכד', ואם כן ייתכן שגם לצורך קיום מצווה חשובה של "שבת" באישה השנייה ניתן להתיר. לדעת הט"ז (שם, ה-ו) אין איסור עצמי בסירוס אישה, והאיסור הוא בצער שבדבר. לקמן נדון בשאלת החבלה בהוצאת הרחם, ולכאורה מסקנתנו להתיר מצד החבלה שייכת גם מצד הצער, שחמור פחות מחבלה. אמנם לדעת הב"ש (שם, יד) מדובר באיסור עצמי של סירוס, אולם לקמן נדון בהתרת איסור דרבנן לצורכי הולדה.
כאמור לעיל, לדעת הגר"א מדובר באיסור תורה, ושו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ג, יב) חשש לשיטתו, אולם זוהי דעת יחיד בין הפוסקים. מעבר לכך, לענ"ד ניתן להוכיח מפורשות אחרת. מחלוקת המ"מ והגר"א בתוקף איסור סירוס אישה תלויה בפרשנות דברי הרמב"ם (איסורי ביאה, טז, יא): "והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור". מקורו של הרמב"ם הוא בספרא (אמור, ז): "מנין שהנקיבות בסירוס? תלמוד לומר: 'כי משחתם בהם מום בם', רבי יהודה אומר: 'בהם' – אין נקיבות בסירוס". המ"מ סבר שהרמב"ם פסק כר' יהודה, אך מלשונו "אין הנקבות בסירוס" ולא: "מותר לסרס את הנקבות" למד שישנו איסור דרבנן. הגר"א כתב שהרמב"ם פסק כת"ק שיש איסור תורה שאין לוקים עליו כיוון שאין בו לאו. אלא שמחלוקת תנאים זו מובאת גם בתוספתא (מכות פ"ד), הפעם לעניין מלקות: "והמסרס את האדם ואת הבהמה ואת החיה ואת העופות בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקיבות הרי זה חייב ר' יהודה אומר מסרס זכרים חייב מסריס
נקבות פטור". התנא החולק על ר' יהודה וסובר שיש איסור תורה בסירוס אישה, מחייב מלקות. הרמב"ם פסק שפטור ממלקות, ומוכח שפסק כר' יהודה, ואין בסירוס אישה איסור תורה
2. היתר איסורי דרבנן להולדת ילדים
לאחר שהראינו שאיסור סירוס אישה הוא מדרבנן, עלינו לדון בשאלה האם אפשר להתירו לצורך הולדת ילדים.
הרב גדעון וייצמן, במאמרו "המעמד ההלכתי של זוג עם בעיות פוריות" (תחומין כג, 223-230) כתב שלרוב הפוסקים אדם שאיננו יכול ללדת דינו כחולה שאין בו סכנה, שהותרו לצרכו איסורי דרבנן מסוימים, כגון אמירה לנכרי. אמנם השו"ע (או"ח, שכח, יז) לא התיר כל איסור דרבנן לצורכו, אולם בסכנת איבר כן התיר. דומני, שאישה שאיננה יכולה ללדת משום שהיא מחוסרת רחם, תיחשב כ"סכנת איבר", ואכן, במאמר הנ"ל הובאו מספר פוסקים שכתבו שמקרים בהם מדובר בריפוי של אבר מאברי הפוריות שאיננו מתפקד (וכל שכן כשאינו קיים), נחשבים ל"סכנת איבר", שלריפויו ניתן לעבור על כל איסורי דרבנן.
3. סירוס זקנה
מעבר לאמור לעיל, השתלת רחם יכולה להיעשות מאישה שעברה את גיל הפוריות. גם בפועל ההשתלות נעשו מאמהות שתרמו את רחמן לבנותיהן, וסביר להניח שמדובר בנשים שעברו את גיל הפוריות. כפי שנראה, אישה שכבר איננה יכולה ללדת מחמת גילה מותרת בסירוס.
הגמרא (שבת קי ע"ב ואילך) כותבת שגם לרבי יוחנן בן ברוקא, הסובר שאישה מצווה בפריה ורביה ולכן אסור לה לסרס את עצמה, אישה שממילא איננה יכולה ללדת, מותרת לסרס את עצמה. ניתן אמנם לומר שהגמרא דיברה על סירוס בגרמא באמצעות שתיית משקה, שלדעת ת"ק מותר לגמרי, ואילו סירוס בידיים של אישה שאסור מדרבנן )כפי
שראינו לעיל( יהיה אסור בכל מצב, כיוון שהוא איננו תלוי בחיוב פרו ורבו )שהרי סירוס אישה אסור גם לדעת הפוטרים אישה מפרו ורבו(. למרות זאת, מוכח אחרת, כיוון שהגמרא קודם לכן אומרת, שאם זיקנה הייתה גורמת לגבר שלא יוכל להוליד, לא היה איסור סירוס בגבר זקן. סירוס אישה בודאי קל יותר מסירוס איש (שהרי אין בו לאו מן התורה), וממילא אם באיש מציאות כזו היתה מותרת, בודאי שבאישה הדבר מותר. עדיין יש מקום לדון לאור האפשרות כיום להרות לאחר גיל הפוריות מתרומת ביצית. לשיטות שאין היולדת נחשבת לאמא במקרה כזה, ממילא גם כיום אישה לאחר גיל
הפוריות נחשבת כזקנה שאין בה איסור סירוס, אולם לשיטות שהיולדת היא האמא, אולי יש מקום להחשיב גם אישה לאחר גיל הפוריות כיכולה ללדת, כיוון שהדבר אפשרי באמצעות תרומת ביצית? למרות זאת, כיוון שאין זה דבר טבעי, סבורני שיש לצרף נימוק זה לנימוקים האחרים ולהתיר השתלת רחם מאישה שעברה את גיל הפוריות לאישה הזקוקה לכך לצורך הולדה.
סיכום
1 בניגוד להשתלת שחלות ותרומת ביצית שדנו בה מי האם, בהשתלת רחם ברור שהרחם המושתל הופך לחלק מגוף המושתלת, ולכל השיטות ילד שתוליד לאחר מכן יחשב כשלה.
2 אין חששות בענייני יוחסין ועריות, גם לחוששים בתרומת ביצית ופונדקאות.
3 יש להתיר תרומת רחם למרות החשש לסירוס, כשתורמת הרחם עברה את גיל הפוריות, כיוון שאין בה איסור סירוס. יש לצרף את העובדה שלרוב הפוסקים איסור סירוס הוא מדרבנן, והתירו איסורי דרבנן לתיקון אבר מאברי הפוריות. כמו כן יש
סוברים שמותר לכתחילה לסרס אישה לתועלת.