צילום: מיכאל יעקובסון

הליכה לבתי קברות, או למה המתים כל כך מטמאים?

מאת: הרב יאיר שחור,
רב הישוב מעלה לבונה וחבר מוקד קדושת החיים

השבת נקרא כולנו את פרשת פרה אדומה, אשר עניינה, לטהר את האדם שנטמא בטומאת מת, ע"י הזאת אפר הפרה יחד עם מי מעין (מי חטאת) על המיטהר ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו.
על מצוה זו אמר שלמה המלך- "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", כלומר אפילו שלמה המלך שהיה החכם מכל האדם, הרים ידיים ואמר שלא יוכל להבין מצווה זו.

בכל זאת ניסו במשך הדורות לתת טעם למצוות פרה אדומה, ולצורך בה כדי לטהר את האדם שנטמא במת.
רבי יוסף בכור שור (מתקופת בעלי התוספות, תלמידו של רבנו תם) מציע פירוש כללי לפרה אדומה. כלומר הוא אינו מסביר את כל פרטי המצווה, אך מנסה לתת הסבר כללי למה סיבכו כל כך את ענין הטהרה מטומאת מת ולמה הוסיפו בכלל את הצורך באפר פרה אדומה שהיא גם מאוד נדירה.

וכך הוא כותב:
"ויקחו אליך פרה אדומה – לפי שלא יהו בני אדם מצוין אצל מתיהם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדאי. אי נמי (=או גם) שלא יהו דורשים אל המתים ובעלי אוב, החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם… ואף מפני כבוד הבריות, שלא יעשו מעורם נודות (מיכלי מים) ושטיחין, מעצמותיהן כלים להשתמש בהם כמו בעור בהמות ועצמות וזהו גנאי לבריות…"

כלומר, מטרת התורה בהתייחסות החמורה לטומאת מת היא להרחיק את האדם מן המתים. שכן באופן טבעי, הצער הרב על אובדן של קרוב משפחה או חבר, גורם לאנשים לרצות להיות קרוב אל המת, לפקוד את קברו לעיתים קרובות ולעשות כל מיני מעשים, אפילו מוזרים, ובלבד להרגיש קרוב אליו. באה התורה ומלמדת אותנו שהקירבה הפיזית אל המתים אינה טובה, וגורמת לטומאה חמורה שאחר כך גם קשה "להתפטר" ממנה.
הקירבה הזו ממלאת את האדם בצער עמוק וגורמת לו משברים. הדרך הנכונה לזכור את המתים ולהרגיש קרוב אליהם, היא באימוץ דרכם החיובית, בהמשך פעולתם הברוכה שהחלו בה בחייהם ובנדבה לבתי כנסת ובתי מדרש לעילוי נשמותיהם.

גם הגמרא במסכת נדה (כד ב), נוקטת עמדה דומה בדברי אבא שאול שהיה קובר מתים וסיפר איך טומאת המת הורידה אותו ממדרגתו הרוחנית (כך הסביר המהרש"א שם את דבריו).
מכל דבר בתורה אפשר ללמוד על הליכות חיינו ואפילו ממצוה כה רחוקה מאיתנו כמצוות פרה אדומה, למדנו דברים חשובים על היחס למתים ביהדות.
בברכת "מתים יחיה א-ל ברוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהילתו".