האבא המאושר הסביר:
״זה ילד של כולם, ילד של תפילות רבים. ילד שלנו – ושל רבים'. מ׳ ובעלה, בני זוג דתיים צעירים מאזור מרכז, הצליחו להסעיר את עולם הרפואה בארץ ומעבר לים. בנם שנולד ונכנס בבריתו של אברהם אבינו הוא נס רפואי ותקדים עולמי. לפני 14 שנה חלתה מ׳ בלוקמיה חריפה.
בעצה אחת עם הרב מנחם בורשטין, יו"ר מכון פועה (פוריות ורפואה עפ"י ההלכה), ובטיפולו הצמוד של פרופ׳ דרור מאירוב מתל השומר, הוחלט כי בטרם הטיפול הכימי האגרסיבי, למרות שמדובר בסרטן הנמצא בדם, תקפיא מ׳ את רקמות השחלה שלה, מתוך הבנה שאולי אי פעם בעתיד הרחוק, אשר איש לא
היה מסוגל לנבא אותו, הרפואה תתקדם וניתן יהיה להשתמש בהן. כיום, 14 שנה אחרי המעשה התגשמה הנבואה. הרפואה אכן התקדמה. ואחרי טיפול רפואי ממושך ומתוח והיריון בשמירה צמודה, נולד לבני הזוג בן קטן ומתוק.     בני המשפחה, המשתייכים למשפחה מוכרת בציונות הדתית, מבקשים לשמור על פרטיותם ולא להיחשף, אך מבקשים להפיץ את הבשורה ואת המסר המרכזי: "אסור להתייאש״. והם ודאי יודעים מה הוא קושי.
בשנת 2003 חלתה מ׳, רווקה בתחילת שנות העשרים לחייה, בסרטן מסוג לוקמיה חריפה. הטיפולים נערכו במהירות. ״יום אחרי היא כבר נשלחה לטיפולי כימו״, מספרים בני הזוג. מי שהיה בסוד העניינים הוא הרב מנחם בורשטין ממכון פוע״ה, שבטווח הזמן הקצר הזה המליץ לה ולהוריה, שכיוון שידוע שהטיפולים גורמים לפגיעה בפוריות, להקפיא את רקמות השחלה, ואולי בעתיד תהיה אפשרות להתחיל איתם תהליך של פוריות מחדש.
הרב בורשטיין הבהיר כי נכון לאותה תקופה, אין מה לעשות עם הרקמות הללו, אבל עולם הרפואה מתפתח ואולי בעתיד התהליך הזה יוכל לסייע. מ׳ נשמעה לעצת הרב, ובמקביל החל מאבקה במחלה הקשה, שכלל טיפולים כימותרפיים, השתלת מח עצם ובסופו של דבר היא הביסה את המחלה.
בתחילת שנות העשרים לחייה יצאה מ׳ למיפגשים עם בחורים למטרות שידוכים. ״זו הייתה סוגיה לא פשוטה״,אומרת מ׳. ״זאת היתה התלבטות קשה. מצד אחד, אם אני לא אומרת מיד בהתחלה מה מצבי הרפואי, והקשר מתפתח לדבר טוב ונכון, אז אולי אני עושה עוול שאני לא מספרת על מצבי. מצד שני, זה גם עניין מאד אישי. יכול להיות שאם אספר מההתחלה, בחור שהיה נכון ליצור איתי קשר, היה נבהל ומוותר, למרות שהיה סיכוי, שאפילו התממש, שאני כן אוכל להיות אמא. זו דילמה לא פשוטה. 'החלטתי שמתחילת הפגישות אני חייבת לספר לאדם שאני יוצאת איתו את כל העבר הרפואי, תוך הסבר שיש סיכוי שאוכל להיכנס להיריון בזכות הפרוצדורה של הקפאת השחלות. אבל גם הסברתי את המצב. אני יכולה להבין את מי שזה לא התאים לו. הבהרתי שיש קושי. אמרתי שזה יהיה קשה ושצריך להתפלל שזה יצליח. לא אמרתי שזה בלתי אפשרי. לשמחתי, בעלי אדם מיוחד. הוא הבין שיש סיכוי, והיה בקשר עם מכון פוע״ה לברר״. רשות הסיפור עוברת לבעל, י. "יצאנו פעם אחת וזה לא הלך, נפרדנו. חמש שנים אחר כך חבר משותף שלנו ראה אותי ברחוב, והחליט שאנחנו מתאימים וחייבים לצאת. ידעתי על העבר הרפואי שלה. זה לא הדאיג אותי ולא הפריע לי. כבר בפגישה השניה או השלישית היא סיפרה לי, שמחכה לנו אתגר משמעותי של פוריות. לי היה חשוב לדעת רק, שיש סיכוי. שיש פתח. זה הכל. אני מאמין שהכל בידיים של הקדוש ברוך הוא, והתפקיד שלנו זה להיות אחראים ומאמינים. מרגע שידעתי שיש פתח, אפילו קטן, שיש אפשרות, שאנחנו לא במצב שאין סיכוי שיהיו לנו ילדים, ידעתי שנצליח בעזרת השם. ידעתי שמחכה לנו תהליך, שזה יהיה מאתגר ויצאנו לדרך. זה היה שילוב של נס ועבודה קשה. ככה אנחנו מאמינים שכל דבר שקורה איתנו בעולם, קורה בזכות ברכה ועזרה משמיים, ביחד עם עבודה קשה״. חצי שנה לאחר מכן צעדו בני הזוג מתחת לחופה. י׳ מספר שבני משפחתו ידעו על הרקע הרפואי של אשתו לעתיד. ״המצב קצת הדאיג אותם, אבל היה ועדיין יש בכולנו המון אמונה', הוא אומר ומוסיף בחיוך: ״הם שמחו שסוף סוף הרווק המושבע מתחתן". ומיד חוזר למסר רציני ושקול: ־אם יש מסר שאני רוצה להעביר מהסיפור הזה, זה שלא צריך
להיבהל. ברגע שיש פתח, שישנה אפשרות, צריך להאמין.
אם יש מצב חתום ואין סיכוי בעולם, אין רחם, אין שחלות, אין כלום, זו סוגיה אחרת. אבל אם יש פתח, צריך הרבה אמונה ולא להיבהל".
הדרך שעשו בני הזוג עד להיריון והלידה היה ארוך במיוחד. ״זו הייתה התמסרות", מספר י׳. "שלוש פעמים בשבוע נסענו לתל השומר. היו לא מעט רגעים לא פשוטים בדרך. הרבה מאד אתגרים. זה מסע ארוך ומורכב״.           גם לעובדה שהתהליך הרפואי היה תקדימי בעולם הייתה השפעה. ״החשש העיקרי הוא, שהסרטן שהיה בדם. חדר גם לרקמות השחלה שהוקפאו, ואז כשמשתילים אותן מחדש, אתה עלול להשתיל את המחלה. לא עשו את התהליך הזה בחולות בסרטן מהסוג הזה קודם לכן. זו פרוצדורה פלאית וחדשה בעולם. עד כה עשו ניסיונות על עכברים במעבדות, כדי לראות שהכל תקין. היה צריך לבדוק, שמה שמשתילים בחזרה, לא נגוע במחלה, כך שלא משתילים מחלה שוב״,
מספרת מ׳. אחרי תהליך ארוך שלקח כמעט חמש שנים, נולד להם בן. השמחה הרקיעה שחקים. ״אני לא יכול לדמין את הזוגיות והאהבה שלי לאשתי, בלי התהליך שעברנו״, אומר י׳. ״משהו בתהליך הזה מחזק ונותן מימד נוסף, משמעותי יותר, לקשר שלנו. ואחרי זה. כשברוך השם נולד הילד, אני מרגיש עוצמות אחרות. אני מרגיש שהקשר עם הילד שלי. הוא אחר. כל הורה שמחזיק את הילד שלו. מרגיש שקיבל מתנה גדולה, אבל אצלי זה הרבה יותר ממתנה. זה נס. אין מילים שיכולות לתאר את הדבר הזה. זה צונאמי של אושר. משהו שמתחיל מלמטה וסוחף הכל. אני מרגיש שיש אושר שמצליח להרים את כל החיים.
אנחנו אסירי תודה לקדוש ברוך הוא. לפרופסור דרור מאירוב, לרב מנחם בורשטין ולכל מי שהשתתף איתנו בתפילות״.
לדברי מ׳. ״תמיד כששאלו אותי אם אני בריאה לחלוטין, אם הבראתי מהסרטן, אמרתי כן. אבל הרגשתי שאני לא בריאה לגמרי, בגלל עניין הפוריות. עכשיו אני מרגישה שנרפאתי ממש״. והיא מוסיפה: ״את ההרגשה היום אי אפשר להסביר. זה מטורף. זה נס. עכשיו אני מרגישה מימוש הכי עמוק ופנימי שלי ושלנו כזוג, להביא חיים לעולם״.
בני הזוג קוראים לאנשים שנתקלים גם הם בבעיות, ״לא לפחד מהתהליך, לדעת שאפשר לקחת את התהליך שהוא מאיים להפוך אותו למה שמקרב בין בני הזוג, ובינם לבין הילד שמגיע. מי שנגזר עליו, או בחר להיות בתהליך כזה, שלא יהיה במקום אבוד.שיהיה במקום שידע שמתוך זה יצמחו דברים טובים״.
פרופ׳ דרור מאירוב, מהמרכז לשימור פוריות בשיבא תל השומר, מסביר את התקדים העולמי: עד המקרה שלה, מעולם לא ביצעו השתלה של רקמות שחלה בחולות לוקמיה. הבעיה הכי גדולה בעניין הזה הוא הבטיחות. יש חשש שתאים ממאירים היו בשחלה. מה שעלול לקרות זה שאישה תילחם במחלה, תעבור ייסורי גיהנום, ואז עלולים להחזיר לה את המחלה שהייתה בדם ואולי בשחלות. זה הפחד העיקרי בסוג כזה של סרטן. ישנן מחלות שהסיכון נמוך מאד שזה יקרה. ישנן מחלות שהסיכון גבוה. במחלת הלוקמיה הסיכון גבוה, כי היא נישאת בדם. אף אחד בעולם לא ביצע השתלה עד היום בחולות לוקמיה. אנשים חששו מזה. במיוחד למקרה שלה הקמנו צוות רב תחומי, ביחד עם המרכז לחקר הסרטן בתל השומר והמכון לפתולוגיה, ואנחנו דנים כל מקרה לנופו על מנת להעריך את הסיכון. אנחנו מחפשים בטכנולוגיות הכי מתקדמות ומודרניות, אם ישנם תאים. אם ישנם גידולים ברקמת השחלה: ובלוקמיה האתגר הוא גדול. עשינו מיגוון בדיקות שלקחו הרבה זמן. אחד מהם אפילו הייתה השתלה
של אותן רקמות בעכברים למשך חצי שנה, לראות אם הם בסדר. אחרי שהשתמשנו בכל הכלים ולא מצאנו, העברנו את זה לאישורים המתאימים בוועדת הלסינקי העליונה. זימנו את בני הזוג לחתום על טופס של ניהול סיכונים, שאומר שלמרות שעשינו כל מה שהעולם יודע, ואת כל הבדיקות האפשריות, אי אפשר לשלול סופי, והם לקחו על עצמם איזו שהיא אחריות מסוימת. ביצענו את ההשתלה וההמשך ידוע
פרופ׳ מאירוב מלא שבחים לבני הזוג: ״הם היו מסורים ונחושים. לאורך התהליך הלא פשוט. הם הבינו הכל. הם זוג מאד מודע, אינטליגנטי. הם ידעו ושאלו. היו עם הרגליים על הקרקע'. לדבריו, גם הוא שראה מקרים רבים. מודה כי ההיריון והלידה הם אירוע מרגש במיוחד. ״עשרות שנים מהקריירה שלי הקדשתי לתחום הזה, עכשיו שזה נושא פירות זה התגשמות של חלום. התחושות מדהימות. כיף לאין שיעור. התרגשות עצומה״.
הרב מנחם בורשטין, יו״ר מכון פוע"ה, השתתף בברית לילד של מ׳ וי'.     ״לראות את הסבא, איש מוכר וחזק, כל כך מתרגש, זה לא משאיר הרבה מילים. ההתרגשות של כל האנשים הייתה אחרת. הרבה מאד אורחים בכו. אתה רואה בעיניים את הדמעות, ובפה חיוך גדול. זה שילוב. זה נותן כוח. הרבה מאד כוח. וזו קריאה לציבור לעשות מאמצים. לא להתייאש, גם אם בהתחלה זה לא הולך בקלות. סרטן זה לא סוף העולם. יש מה לעשות. לא להתייאש. בסוג מה של סרטן, הרבה פעמים הרופאים מייאשים את החולה. במקרה הנוכחי הם אמרו לנו, שגם אם יש בעולם אנשים שהתאוששו מלוקמיה וילדו, זה היה רק מתרומת ביצית, כך שחלקם אמרו שאפילו אינם ממליצים להקפיא. אבל נחישותו של פרופ׳ מאירוב נתנה לנו את הגיבוי המתאים, ובני הזוג ביצעו את התהליך.
הרב בורשטיין היה בסוד העניינים של מערכת היחסים בין בני הזוג טרם חתונתם, ונפגש עם הבחור להתייעצות רפואית הלכתית. ״אמרנו לבחור שבעזרת השם יהיה מי שיקרא לו אבא'.
איך הרב ידע לפני 14 שנה שהרפואה תתפתה וההיריון יתאפשר?
הרב בורשטיין: 'אנחנו לא יודעים כלום. הקדוש ברוך הוא שולח טכנולוגיות, ואנחנו צריכים להבין אותם. אנחנו נמצאים בהרבה כנסים, שומעים ולומדים דברים, וגם מדברים על מה יקרה בעתיד. כבר היום אפשר לדבר על השתלות רחם, למרות שלא עושים את זה, ומעריכים שבעתיד כן יעשו. לפני 14 שנה למדנו, שאולי בעתיד זה יתאפשר. ברוך השם, זה מה שקרה. לפעמים שומעים דברים דימיוניים ממש, עתידניים, טכנולוגיות ואפשרויות רפואיות שנראות כמו חלום רחוק, וברוך השם הרפואה מתפתחת ודברים קורים. אז אמרתי לעצמי, שאם יכול להיות שבעתיד יתאפשר להשתיל רקמות שחלה, חבל שלא תהיה את האפשרות? למה בעצם שלא נתכונן לזה ?!" המקרה של בני הזוג חריג אפילו למכון פוע"ה, שראה כבר אלפי מקרים רפואיים. הרב בורשטיין מסביר למה: ״יש לי כלל, גם אם אני שומע בכנס דבר יפה, אני דואג שהזוגות שנמצאים איתנו בתהליך, לא יהיו הראשונים לנסות אותו. אני לא רוצה שהם יהיו שפני ניסיון. אני מעדיף שינסו את זה קודם בכל העולם, ואחר כך על הזוגות שנמצאים אצלנו. אבל המקרה הזה היה שונה. למעשה, לא היה כאן מה להפסיד. זה לא שהייתה אלטרנטיבה. האשה עלולה היתה לאבד את האפשרות להיכנס להיריון בכל מקרה. כך שמפה אפשר רק היה לנסות אפשרות אחרת״.
איך זה מרגיש להיות זה שקיבל החלטה שבזכותה נוצרו חיים?               הרב בורשטין: ״זה לא קרה בזכותי. שמעתי על הבחורה הזאת, שהיא אישה צדיקה גדולה, ובוודאי בגלל זה קרה הנס. היא אישה צדיקה ומגיע לה. אנחנו רק שומעים את הבשורה, וכשבשורה כזאת מגיעה, שהתהליך הצליח ונולד תינוק חדש בעם היהודי, אלו דברים שנותנים לך הרבה עידוד. אתה עובד ועובד ומתמודד עם הדברים, ויושב עם אנשים שמרוסקים, וברוב המקרים אני לא נותן לאנשים אשליות וסתם דברי נחמה. אני קודם צריך להאמין בזה, ובמקרה הזה באמת האמנתי שזה יכול לקרות. צריך להבין, זו הייתה בחורה שעולם השידוכים היה לפניה, אוי ואבוי לנו אם לא הייתה לה את האפשרות להיתלות במשהו, מה היא הייתה אומרת? בזכות התהליך היא הייתה יכלה לומר, שקיימת אפשרות. שיש מה לספר לבחור. מבחינתי, מגיל 12 ומעלה אפשר להקפיא בגלל נסיבות בריאותיות. ההבדל בין היכולת לחתן מישהו שיש לו אפשרות להביא ילדים בעתיד, גם אחרי הקפאה, לבין מי שלא הקפיא – זה הבדל של שמיים וארץ״.