הרב אריה כץ שליט"א
א. פתיחה – עובר קודם ארבעים יום  [1]
משעת יצירת הוולד, ועד להולדתו של תינוק, עוברים לרוב כתשעה חדשים. במהלך החודשים הללו מתפתח העובר ברחם האישה, עד אשר הוא כשיר לצאת לאוויר העולם. התפתחות זו כוללת בתוכה שלבים רבים. במאמר זה, ברצוני לסקור נקודת מעבר מרכזית בין שלבי ההריון, אשר יש לה נפקא מינות רבות להלכה, והיא ארבעים יום לאחר ההתעברות, ולברר ממה נובע ההבדל בין השלבים, ומהן הנפקא מינות למעשה הנובעות מכך.
בגמרא מצאנו מספר מקומות המתייחסים לעובר כאל ישות בעלת מעמד, רק לאחר יום הארבעים:

1. המשנה בנידה דף ל' ע"א פוסקת: "המפלת ליום מ' – אינה חוששת לולד, ליום מ"א – תשב לזכר ולנקבה ולנדה". ומנמקת זאת בכך: "וחכ"א: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה – זה וזה מ"א".
2. במנחות צ"ט ע"ב אומרת הגמרא: "נשמה נוצרה בארבעים", ומסביר רש"י (שם) את כוונת הגמרא: "צורת הולד לארבעים יום".
3. בכורות כ"א ע"ב: "אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה – ארבעים יום".
4. יבמות ס"ט ע"ב: "בת כהן שנישאת לישראל ומת – טובלת ואוכלת בתרומה לערב! אמר רב חסדא: טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא – הא לא מיעברא, ואי מיעברא – עד ארבעים מיא בעלמא היא". ומסביר רש"י: "יצירת הולד – לארבעים יום".

הגדרת "מיא בעלמא" הינה הגדרה חריפה, אשר משמעותה הפשוטה היא שאין לעובר כלל מעמד קודם היום הארבעים להיווצרותו.
כך כותב גם הרמב"ם (הלכות תרומות פרק ח הלכה ג): "היתה נשואה לישראל ומת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד מ' יום, ואם הוכר עוברה הרי זו מקולקלת למפרע עד מ' יום שכל המ' יום אינו עובר אלא מים בעולם הוא חשוב".
נראה שיש לנסות ולהבין גם מבחינת המציאות הרפואית המקובלת, מהו ההבדל בין עובר לפני היום הארבעים להיווצרותו, לבין עובר לאחר היום הארבעים להיווצרותו.
בספר "נשמת אברהם" (חו"מ סימן תכ"ה ס"ק א4) הקשה:
"ולכאורה קשה, כי בארבעים יום העובר נראה בבירור בבדיקת האולטרסונד, וצריך להבין למה חז"ל הגדירו עובר לפני ארבעים יום כמיא בעלמא. הלא עינינו רואות היום בבדיקת אולטרא – סאונד שאפשר בהחלט להכיר ריקום בשר בצורת ולד מתפתח?"
ועונה על כך:
"אולם אין עדיין אלא התחלת האיברים והפנים, כך שהצורה הכללית של העובר קודם היום הארבעים ואחד מההפריה, איננה דומה לצורת אדם אלא לצורת בעלי חיים אחרים. וכך כותב בספר רפואה עדכני: האברים נוצרים מהיום ה-28 עד יום ה 56 ללידה… [2] התקופה העוברית מתחילה אחרי שמונה שבועות וגומרת בלידה"[3].
כך גם כתב באנצ' ההלכתית – רפואית ערך עובר (אות ג רקע מדעי) שהגדרת העובר עד סוף השבוע השמיני היא "עוברון", ואז יש התפתחות במבנה, ואילו לאחר מכן הוא נקרא "עובר", ועיקר ההתפתחות מכאן ואילך היא בתפקוד ולא במבנה, כלומר שעיקר הצורה נגמרת בסוף השבוע שמיני. בהמשך הערך (העובר במקרא ובחז"ל) הסביר את ההגדרה של עובר קודם היום הארבעים כ"מיא בעלמא", משום ש"עד גיל 8 שבועות של התפתחות העובר, אין עדיין עצמות[4]".
הדברים מתאימים לדברי הגמרא בנידה (כה ע"א) שאומרת מה נחשב שפיר מרוקם לעניין טומאת לידה, ומסיימת בפסוק מספר איוב (י', י' – י"א): " הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי: עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי", וכותבים שם התוספות (ד"ה "עור ובשר"): "ברישא עור ובשר והדר עצמות וגידים… אבל בתחילת בריית הולד, עור ובשר תחילה ואחר כך עצמות וגידין".
כמו כן הדברים מתאימים לדברי הגמרא (נידה כא ע"ב) האומרת שהמפלת חתיכה ונמצאה בה עצם, טמאה לידה, ולעומת זאת המפלת שפיר מלא דם (משנה שם כד ע"ב) או מלא בשר (שם כה ע"א) אינה טמאה לידה.
וכך גם כתב במפורש בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא – יורה דעה סימן קפח) על הלימוד מספר איוב: "הרי אחר שנעשה הולד כחתיכת בשר אח"כ ילובש בעצמות וגידין וזו היא רקימת אברים".
אם כן יש מקום לומר שהסיבה לחילוק בין יום הארבעים לאחר מכן היא שאז מתחיל להיווצר השלד של העובר, דבר החותם את השלב האחרון בהתפתחותו.
אמנם ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"י ה"ג) הזכיר רק את תחילת הגמרא הנ"ל המזכירה עיניים, אף ופה ללא חיתוך ידיים ורגליים. כך גם דעתו של הגר"ד ליאור שליט"א (בתשובה שכתב למכון). ונראה שזוהי מחלוקת בין הרמב"ם לתוספות מה יוצר את ריקום האברים[5].
למעשה שאלנו מומחי US מאימתי ניתן לראות צורת פנים או שלד, ואמרו לנו שצורת הפנים נראית בסביבות שבוע 9-10, כלומר מעט אחרי יום הארבעים, ואילו לגבי שלד – עצמות הגולגולת נראות בשבוע 10, אבל לא ברור מאימתי ניתן לראות את העצמות הראשונות, מכיוון שלא מחפשים את זה בUS.
להלן נדון בשאלה האם הדבר הקובע הוא יום הארבעים או רגע "ריקום האברים".
ב. ארבעים יום לעניין טומאת לידה
כפי שראינו לעיל, הדין במשנה (נידה ל ע"א) עליו נאמרו ארבעים יום באופן מפורש הוא לעניין טומאת יולדת, שכל שלא עברו ארבעים יום על העובר, אין האישה טמאה לידה.
בפשטות היה ניתן לומר, שחז"ל קבעו שיעור כללי, שבו לרוב נגמרת צורת הוולד, ומהרגע שנקבע שיעור זה, שוב אין אנו דנים בשאלה הפרטית העומדת לפנינו האם נגמרה צורת הוולד או לא, אלא רק האם עברו ארבעים יום, וכפי שעולה מדברי ר' זירא לר' ירמיה (ראש השנה יג ע"א[6]) בעניין שיעורי ההלכה:
"אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? – אמר ליה: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא? כל מדות חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב – אינו יכול לטבול בהן. כביצה – מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום – אינו מטמא טומאת אוכלין. שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת – אינו מטמא מדרס".
שיעורים אלו נקבעו מכיוון שארבעים סאה מחזיקים את מידתו של אדם בינוני, כביצה זהו שיעורו של בית הבליעה של אדם בינוני, ושלושה על שלושה טפחים זהו השיעור הראוי לישיבה אצל אדם בינוני. אף על פי כן, אין השיעורים הללו משתנים מאדם לאדם לפי גודלו, אלא נשארים קבועים אצל כולם.
דברים מפורשים לעניין ארבעים יום אומר היעב"ץ בספרו "אגרת ביקורת" (דף כה ע"ב):
"וזהו גם כן מה ששנינו המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, לפי שכן הוא ברוב עם שלא יבצר מהימצא צורת ולד לפעמים בפחות מארבעים יום, ואמרו המנסים שמצאוהו משלושים וכן פעמים לאחר ארבעים ומארבעים וחמישה והלאה, אלא שכל זה אינו מצוי ולא חשו לאפשרי רחוק".
ובהמשך דבריו מבאר (לעניין דינו בפצוע דכא), שאפילו אם יתברר שהוא מהמיעוט שעליהם לא נאמר כלל זה, לא ישתנה דינו.
למרות זאת, כאשר הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"י הל' א – ד) פוסק את השיעור ממנו חלה טומאת מפלת, הוא כותב ששיעור ארבעים יום אינו בדווקא:
"כל יולדת טמאה… והוא שתגמר צורתו, ואין צורת הולד נגמרת לפחות מארבעים יום אחד הזכר ואחד הנקבה.
והמפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה אפילו ביום ארבעים, הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת… היתה צורת האדם דקה ביותר ואינה ניכרת בעליל… זהו הנקרא שפיר מרוקם…
הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה, הפילה שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים מלא בשר הואיל ואינו מרוקם אינה חוששת לולד".
כלומר לדעת הרמב"ם (וכן כתב הטור ביו"ד סימן קצד) השיעור לעניין טומאת לידה הוא ולד שנגמרה צורתו, אלא שקודם יום ארבעים בודאי לא נגמרה צורתו, ואילו לאחר מכן חוששים רק במקרה שהיה ריקום אברים או במקרה של ספק.
פסיקת הרמב"ם מבוססת על המשנה והגמרא בפרק שלישי בנדה, אשר מביאות קודם מקרים שונים בהם האישה טמאה לידה ובהם לא, ולאחר מכן את הדין של ארבעים יום, ומשמע משם שעל מנת להיות טמאה לידה צריך גם ארבעים יום, וגם "ריקום אברים"[7].
לכן יש לומר (ובניגוד לדברי היעב"ץ) שבניגוד לשעורי תורה האחרים, בהם נאמרו השיעורים לאדם בינוני, אך הינם שיעורים עצמאיים שאינם תלויים באדם המסוים, טומאת יולדת נאמרה רק על וולד בעל צורה, כאשר השיעור הקטן הוא של ארבעים יום, אך הצורה יכולה להיגמר גם לאחר מכן, ולכן רק במקרה של ספק הולכים לחומרא לשיעור של הארבעים. אמנם דברי היעב"ץ צדקו לעניין שגם אם נמצא עובר שנגמרה צורתו בפחות מארבעים יום, כיוון שזה אינו מצוי, לא חוששים לכך.
ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן קפח, שכתב שהסיבה שאין שיעור אחיד לריקום אברים היא מכיוון שיש נשים היולדות למקוטעין, ומסתבר שבאופן זה הריקום נגמר מהר יותר, וממילא ניתן לתת רק את השיעור הפחות.
אמנם כל זה להלכה, אבל למעשה כבר בימי הגמרא היו מקומות בהם חששו מלטהר באופן כזה, מחמת שאיננו בקיאים מהו שפיר מרוקם (נדה כה ע"א), ועל סמך זה פסקו ראשונים רבים (רמב"ן הל' נידה פ"ז הל' ג, רשב"א תורת הבית בית ז שער ו, רא"ש נידה פ"ג סימן ד, טור יו"ד סימן קצד) והשו"ע (יו"ד סימן קצד סעיפים ב – ג) שכל מי שהפילה לאחר יום הארבעים טמאה לידה, ללא התחשבות בצורת הוולד.
ג. ארבעים יום לעניין פדיון הבן
מי שבכור לאמו יש חיוב לפדותו, אולם אם נולד לאחר נפל, שוב אינו בכור ואין חיוב לפדותו (משנה בכורות מו ע"א). המשנה בבכורות (מז ע"ב) משווה בין המקרים בהם מפלת אינה טמאה לידה, לבין מקרים בהם עדיין קיים החיוב לפדות את הבא אחריו:
"אי זהו בכור לנחלה ולכהן: המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת ליום ארבעים – הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן".
כפי שראינו לעיל, לעניין טומאת יולדת אנו מחמירים שיש לחוש לכל הפלה לאחר יום הארבעים, אף אם לא היה ריקום אברים. לעומת זאת, לעניין פדיון הבן במצב כזה כתב בשו"ת מהרי"ק (שורש קמג[8]):
"ואשר שאלת על אודות האשה שילדה זכר אחרי הפילה נפל בתוך ח' שבועות לבעילתה… ולא הבחינו בו שום רקום אברים רק ראו כמין גידים דקים מאד וכעין בשר… הנה דבר פשוט הוא כאשר כתבת שלפי עדות הנשים אין ראוי לחוש משום ולד וכמו שכתב רבינו משה ושאר הפוסקים. ואף על גב שכתב בטור יורה דעה שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר האם ישנו מרוקם אם לאו ויש להחמיר ליתן לה ימי טומאת לידה, פשיטא דהיינו דווקא לעניין איסור נדה משום חומרא דכרת, אבל בכיוצא בזה, דהיינו לפטור הבא אחריו מן הבכורה נראה לע"ד דליכא למימר הכי, דאדרבה יש להעמיד אשה בחזקת שלא נפטר רחמה עדיין, וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו איבריו עדיין, דהא חזקה גמורה היא זו".
מדבריו עולה שהיות ויש לנו חזקת חיוב בפדיון הבן וכן חזקה שלא נתרקמו אבריו, חיוב פדיון הבן עומד בתוקפו, ואף על פי שלעניין טומאת לידה אנו מחמירים, זה מחמת חומרא דכרת, אך בודאי שלא נקל עקב כך לעניין פדיון הבן.
כך גם פסק הרמ"א (סימן שה סעיף כג): "וכל זמן שאין איבריו מרוקמים, אין פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכין על זה (מהרי"ק שורש קמ"ג)".
אמנם בשו"ת חכם צבי סימן קד חלק על פסק זה מכמה סיבות:

1. החומרא שאיננו בקיאים בריקום אברים לא נתחדשה בימי הראשונים, אלא היא מחלוקת אמוראים בגמרא, וכפי שנתבאר לעיל.
2. גם אם בזמן המהרי"ק היו הנשים בקיאות מה נקרא שפיר מרוקם (מה שאינו במשמע), במקרה הנידון בתשובתו בודאי שלא היו בקיאות והדבר בגדר ספק.
3. כנגד חזקת שאינו מרוקם קיים רוב נשים יולדות ולד מעליא, ועל פי זה פסקה הגמרא (נדה כט ע"א) שהמפלת ואינה יודעת מה הפילה מביאה קרבן לידה ונאכל, אף על פי שאם אינה חייבת, הרי היא מביאה חולין לעזרה. אם כן הולכים אחר הרוב, וכפי הכלל שרובא וחזקה רובא עדיף.

גם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן פג) חלק על המהרי"ק, והוסיף על הטעם שיש רוב כנגד החזקה, שכמו שבטומאת נידה שהיא איסור כרת החמירו מספק, כך גם לעניין פדיון הבן יש לנו כלל שספק פדיון פטור, שכן המוציא מחברו עליו הראיה, וחזקת הממון מצטרפת לרוב, וממילא פטור מפדיון לאחר ארבעים יום.
אך בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סימן קפח בתשובה של בן המחבר) דחה את דבריהם, שכן הגמרא לעניין הבאת קרבן מדברת כש"הוחזקה עוברה", ושיעור זה הינו השיעור של "הוכר עוברה" שהוא שיעור ג' חדשים, כך שרק משלב זה נאמר הדין של רוב נשים יולדות ולד מעליא.
לעניין חזקת הממון כותב הנודע ביהודה שדין המוציא מחברו עליו הראיה שפוטר בספק חיוב של פדיון הבן נאמר רק בספיקא דדינא, שם לא שייכת חזקת שלא נפטר רחמה, שהיא חזקה שלא נשתנתה המציאות ושייכת רק כשיש ספק האם קרה משהו או לא, ואז נוהגים על פי חזקה זו אפילו כנגד חזקת ממון[9].
ואף שאם הולכים אחרי החזקה גם במקרה של ספק, היה צריך לסמוך עליה גם לעניין טומאת לידה אף על פי שהיא בכרת, היות ובכל מקרה האישה טמאה טומאת נידה, לפי ש"אין פתיחת הקבר בלא דם", ולכן מול חזקת חוסר ריקום אברים יש חזקת טומאה, ולכן מחמירים לטמא את האישה טומאת לידה מספק.
ובשו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סימן מט) הורה במקרה של ספק ריקום אברים לפדות את הבא אחריו[10], אך בלי ברכה, אך סיים שיש להתיישב בדבר, ואם יבוא לידו שוב, אולי יורה לפדות אפילו בברכה.
בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רצט) העלה להלכה שאם בדקו את העובר וראו שאין ריקום אברים שיש לפדותו, ואם חושש לחכם צבי יפדה בלי ברכה והכהן יברך שהחיינו על ההנאה בקבלת הכסף, ואם לא בדקו כלל – במקרה שהוחזקה מעוברת, כלומר כבר אינה מקבלת וסת וכד' (ואין צורך ב"הוכר עוברה") אין צורך בפדיון, ואם לא הוחזקה – מעיקר הדין אין צורך, אך אם רוצה לצאת ידי חובת כל הספיקות, יתן לכהן במתנה על מנת להחזיר, ולא יברכו כלל.
ד. ארבעים יום לעניין טומאת מת
המשנה באהלות (פרק יח משנה ז) דנה לעניין טומאת מת בחשש נפלים: "מדורות העובדי כוכבים טמאים כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה ארבעים יום", ומסבירים רש"י (פסחים ט ע"א) והברטנורא (על המשנה שם) שזהו שיעור יצירת הולד.
לכאורה, דין טומאה לאחר ארבעים יום גם הוא תלוי בשאלת ריקום האברים, אך הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ב הל' א') פסק בעקבות הגמרא בנזיר (נ ע"א):
"הנפל אף ע"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאהל כאדם גדול שמת שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם".
המשנה למלך במקום מעיר:
"נראה דבבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא, והכי תנן בפרק בתרא דאהלות משנה ז' כמה ישהה בתוכן ויהיה צריך בדיקה ארבעים יום".
וצ"ע, שכן לכאורה יצירת הגידין היא השלב האחרון בריקום האברים של העובר, וכפי שראינו לעניין טומאת לידה שמדין המשנה כל שאין ריקום אברים אין משמעות לעובר גם לאחר ארבעים יום, ושיעור הארבעים הוא השיעור המינימאלי, אם כן גם לעניין טומאת מת בו קיים שיעור הארבעים יום, צריך להיות קיים גם השיעור של ריקום אברים. ואולי יש לישב שאין הכוונה שלא היה ריקום אברים, אלא שהשלב הסופי של קשירת הגידין עוד לא נוצר, וכפי שמדויק מדברי רש"י (בנזיר שם): "שלא נתקשרו אבריו בגידין יפה יפה", והחידוש הוא שאף על פי שעדיין אין עליו בשלב זה כזית בשר, הרי הוא מטמא טומאת מת לכל דבר.
כך גם עולה מפורשות מדברי שו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא – יורה דעה סימן צז), שדן בעניין ריקום אברים לעניין טומאת מת: "אמנם אם צריך ריקום הא ודאי צריכא עיונא כי לא מצאתי מפורש בדברי הרמב"ם. ואמנם לבד ראה זה מצאתי שכתב המ"ל בריש פ"ב מטומאת מת וז"ל. נראה דבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא והכי תנן בפ' בתרא דאהלות משנה ו' וכמה ישהה במדור ויהיה צריך בדיקה מ' יום עכ"ל. ובארבעים יום כבר יכול הוא להיות מרוקם כדמשמע בפ' המפלת".
אלא שמסקנתו להחמיר מחמת שאיננו בקיאים בבדיקת ריקום אברים, ואף שלעניין פדיון הבן כן בודקים ריקום אברים, הוא כותב שעיקר החילוק בין פדיון הבן לטומאת יולדת זה החילוק בין איסור לחיוב, ואף שהמהרי"ק כותב שבטומאה החמירו משום חומרא דכרת, הוא מביא את דברי הגמרא ביבמות (קיט ע"א): "מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו!" וממילא יש להחמיר בדבר[11].
ה. ארבעים יום לעניין זיכוי לעובר
נחלקו אמוראים במסכת בבא בתרא (קמב ע"א) האם ניתן לזכות ממון לעובר, כיוון שעוד לא בא לעולם. להלכה פסק ר' יוחנן (שם ע"ב): "מזכה לעובר לא קנה. ואם תאמר: משנתינו (ממנה מוכח שניתן לזכות לעוברים)! הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו".
זאת אומרת שלעובר שלו יכול אדם לזכות ממון, כיוון שדעתו קרובה אליו[12].
נחלקו הראשונים בשאלה האם ניתן לזכות לעובר שלו קודם ארבעים יום. הריטב"א (על הגמרא שם) כתב:
"ויש אומרים דאפילו לגבי עובר שלו דוקא לאחר ארבעים יום אבל תוך ארבעים יום לעיבורו מיא בעלמא הוא ואין דעתו קרובה אצלו, ועוד דהוה ליה כאילו לא היה בעולם כלל שלא תקנו לו כלום, וטעמא דמסתבר הוא".
לעומת זאת בעל העיטור (אות ז – זיכוי ט ע"ב) כתב שאפילו בתוך ארבעים יום יכול לזכות[13].
גם בפסיקת ההלכה ישנה מחלוקת, כאשר הבית יוסף (חושן משפט סימן רי) והסמ"ע (שם ס"ק ד) פסקו כדעת העיטור שאין צורך בארבעים יום, ואילו הש"ך (שם ס"ק ב) כתב שהיות ועובר קודם יום הארבעים הינו מיא בעלמא, ממילא לא ניתן לזכות לו אפילו בבנו. ונראה שמחלוקתם איננה תלויה בגדרי ארבעים יום הרגילים, שכן באופן עקרוני לא ניתן לזכות לעובר, והסיבה שלבנו ניתן היא מחמת "דעתו של אדם קרובה אצל בנו,, ונימוק זה יכול להיות נכון גם קודם יום הארבעים.
ולכאורה צ"ע בדעת הש"ך, שכן אם הולכים לפי ארבעים יום צריך לכאורה ללכת גם אחר ריקום אברים, וכל שיש ספק בדבר מדוע יקנה, הרי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכאן החזקה היא לטובת הפטור ולא לטובת החיוב (ובניגוד לפדיון הבן), וכן לא שייך כאן להחמיר מספק כמו באיסור, ויש ליישב שגם לדעת הש"ך דעת האדם היא העיקר, אלא שקודם ארבעים יום בודאי אין דעתו עליו, ואילו לאחר מכן מכיוון שיתכן ויש ריקום אברים, כבר דעתו של אביו עליו, גם אם בפועל עוד לא היה ריקום אברים.
ו. חילול שבת על עוברים מתחת לארבעים יום
קיימא לן, שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, מלבד שלוש העבירות החמורות. בה"ג (סימן יג הל' יום הכיפורים) מחדש, שדין זה אמור לא רק לגבי אנשים חיים, אלא גם לגבי עוברים:
"ולא מיבעיא חולה, אלא אפילו אשה עוברה וידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל הוא, שפיר דמי למיתן לה… שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים".
אמנם יש שכתבו, שאין מחללים את השבת לצורך העובר, ומכל מקום ניתן לחלל את השבת לצורך מעוברת שלא תפיל, כיוון שההפלה עצמה הינה בגדר סכנת נפשות לאם[14], אך לדינא כתב הביאור הלכה (סימן של ד"ה ספק) שיש לחלל שבת גם על העובר עצמו, וכן כתבו גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן מג) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן פ)
בסיבת הטעם מדוע מותר לחלל שבת על עובר, כתב הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש עניין הסכנה): "ואע"ג דתנן (אהלות פ"ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי (נדה מ"ד א') גבי תינוק בן יום אחד וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה".
כלומר למרות שעובר אינו נקרא נפש, היות ואחד הכללים של פיקוח נפש הוא משום "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", כלל זה נכון גם לגבי עובר, שכן אם נציל אותו עכשיו, יזכה לשמור שבתות לאחר שיוולד ויגדל[15].
הרמב"ן (שם) ממשיך ואומר, שעל פי דברים אלו יש לחלל שבת גם על עובר בן פחות מארבעים יום, שכן הנימוק של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", נכון גם במקרה זה, וזה למרות שכרגע "אין לו חיות כלל".
אמנם שער הציון (סימן תריז ס"ק א) כתב: "מלשון רש"י משמע שהולד מתאוה, ואפשר דלא שייך זה כי אם אחר ארבעים יום".
אך קשה, שלא הביא את דברי הרמב"ן המפורשים בנושא, וכבר הכריעו בשו"ת שבט הלוי (שם) ובשו"ת ציץ אליעזר (שם), שאין חילוק בין קודם ארבעים יום לאחר מכן, לאור דברי הרמב"ן[16].
ז. הפלות קודם יום הארבעים
כאשר אנו באים לדון בשאלת ההפלות קודם יום הארבעים, עלינו לדון ראשית כל בטעם האיסור להפיל עוברים באופן כללי.
לכאורה, אם ניתן לחלל שבת לצורך עובר, ואפילו מתחת לארבעים יום, איך יתכן שלא יהיה איסור בהפלת עובר כזה?
אך כבר התוספות (נדה מד ע"ב) הקשו כיצד ניתן לומר שאין איסור בהפלה, אך מותר לחלל שבת לצורך העובר, וענו: "וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד' פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב".
דבריו של התוספות לכאורה אינם מובנים, שכן ההורג גוסס אינו נהרג מחמת שרוב גוססים למיתה, ואין מיתת בית דין באופן כזה, ומה הראיה לעובר?
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן סט) אכן כתב שיש טעות סופר בתוספות וצריך לכתוב "פטור" במקום "מותר", אך מלבד שבשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ד סימן ק) השיג בחריפות על הדרך בא בחר האגרות משה "לפתור" את הבעיה, עדיין אין כאן ישוב של הדמיון לגוסס.
אכן, בחידושי הרמב"ן והריטב"א (נידה שם) הקשו גם את קושיית התוספות, ונתנו הסבר לחילוק בין חילול שבת לצורך הצלת העובר לבין שאלת הריגת עוברים, ואלו הם דברי הריטב"א:
"דאף על גב דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו, אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר בו טעמא דאמרינן גבי בן קיימא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
כלומר הנימוק שהובא לעיל של "חלל עליו שבת אחת" הינו נימוק לעניין חילול שבת, ואינו קשור לשאלת הריגת עובר, שהיא שאלה נפרדת.
עולה מכאן, שלמרות שלעניין חילול שבת לצורך הצלת עוברים אין חילוק בין קודם ארבעים יום ללאחר מכן, סוגיא זו אינה קשורה לשאלת ההפלות. אמנם ברור שאם ניתן לחלל שבת לצורך עובר, הדבר מלמד על החשיבות שיש לייחס לעובר ברחם אמו, ולא יתכן שלכתחילה יהיה ניתן להפילו (וכפי שכתב בשו"ת באהלה של תורה ח"א סימן קטו בסיכום התשובה), אך לאור דברי הראשונים הנ"ל אנו לומדים שאין איסור ברור בדבר מכוח היתר חילול שבת על העובר, ומכאן תשובה לדברים שכתב הגרא"י אונטרמן זצ"ל בספרו שבט מיהודה (ח"א שער ראשון פט"ו) שמדברי הרמב"ן בתורת האדם מוכח שאין לחלק בעובר בין לפני ארבעים יום ללאחר מכן, ולא ראה את מה שכתב הרמב"ן עצמו בחידושיו למסכת נידה שחילק בין הדברים (וכבר העיר על כך בשו"ת באהלה של תורה שם)[17].
והנה, אם נאמר שאיסור הפלת עובר הוא סניף של רציחה (וכדברי שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סימנים סט – עא) או מצד איסור חבלה (שו"ת מהרי"ט ח"א סימן צז, וכן נקטו בשו"ת שרידי אש ח"א סימן קסב ובשו"ת עמוד הימיני סימן לב), הרי לאחר שראינו שעובר קודם ארבעים יום מוגדר כמיא בעלמא, לכאורה לא שייך בזה איסור רציחה או חבלה, וכן כתב בשו"ת אחיעזר (ח"ג סוף סימן סה), שהיות והוא מוגדר כ"מיא בעלמא", נראה שבן נוח אינו נהרג עליו ואפשר שבישראל אין בזה איסור מן התורה. וכן כתבו כמה אחרונים בתשובותיהם לחלק בין קודם יום הארבעים ללאחר מכן, ביניהם בשו"ת יהודה יעלה למהרי"א אסאד (חו"מ סימן קעה), שו"ת בית שלמה (חו"מ סימן קלב אות ב), שו"ת צפנת פענח (ח"א סימן נט), שו"ת שרידי אש (שם), שו"ת עמוד הימיני (שם), שו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן נא פ"ג), שו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן קטו) ועוד. אמנם יש לציין שבשו"ת אגרות משה (שם) נשאר בצ"ע לדינא בשאלת ההפלה קודם ארבעים יום, אך גם מדבריו מוכח שקודם ארבעים יום אין העובר מוגדר כנפש, והאיסור להפילו הוא מטעם שלא יתכן שיחללו עליו שבת ויהיה מותר להפילו.
והנה, כבר בשו"ת חוות יאיר (סימן לא) רצה לחלק בין קודם ארבעים יום ללאחר מכן, אך כתב שזוהי סברת הכרס ואנו אין לנו לדון אלא על פי דין תורה. ונראה שהסיבה שמאן בחילוק זה היא משום הטעם שכתב באיסור ההפלות והוא שזה חלק מאיסור השחתת זרע, שעל כן אין לחלק לכאורה בין קודם ארבעים יום ללאחר מכן, שהשחתת זרע קיימת בכל זאת, ואף על פי כן כתב שאולי היה מקום לחלק מצד ש"מיא בעלמא" קודם ארבעים יום, יקליש גם את האיסור של השחתת הזרע, ועל כן כתב שזוהי סברת הכרס, אך אם האיסור הוא מצד רציחה או חבלה, ברגע שהעובר מוגדר כ"מיא בעלמא", ממילא אין כאן שייכות לחבלה וכל שכן לרציחה, ולא יהיה איסור בדבר. וכבר כתב בשו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סימן מג) שודאי שלא מדובר כאן על השחתת זרע במובנה הפשוט (אלא שכתב שלא לצורך ודאי יש כאן איסור), ועל כן ממילא מדובר באיסור קל יותר.
לאור האמור לעיל עולה, שאף על פי שאין שום מקום להתיר הפלות קודם ארבעים יום באופן גורף, הרי שלדעת פוסקים רבים האיסור בשלב הזה הינו קל יותר, ובשעת הצורך יש יותר מקום לשקול את הדבר.
מתוך כך נשאלת השאלה, מה דינו של עובר לאחר ארבעים יום וקודם שנצפה בו ריקום אברים, האם גם באופן כזה יהיה דין ההפלה בו קל יותר.
והנה, בשו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סימן יד כתב:
"איכא לחלק בנידון השאלה הנז' דהשואל אמר לי בפירוש שהיא עושה סממנים להפיל אחר העיבור בעשרים יום דהולד עדיין הוא חתיכת דם ולא נצטייר באבריו כראוי וגרע מנפל דעלמא שיש חיתוך אברים והוא קרוב להא דמשחית הזרע וא"כ יש לומר כל כהאי גוונא אין זה נפש כלל ואפילו האומרים לכתחילה אסור יודו בכהאי גוונא וזה הוא חילוק פשוט ומסתבר וכבר כתבנו דהשחתת הזרע אחר תשמיש התירו ויש לסמך עליהם בשעת הדחק".
ואף שנידונו היה קודם ארבעים יום, החילוק שכתב הוא מצד חיתוך אברים, וכפי שכבר ראינו לעיל שהגדרת ארבעים יום נובעת מכך שקודם לכן בודאי אין ריקום אברים, ולכן בזמנינו שניתן לאבחן את הדברים באמצעות מכשיר האולטרא סאונד יהיה מקום לכאורה להקל יותר גם לאחר ארבעים יום, במידה ולא נצפה בעובר ריקום אברים באולטרא סאונד.
אלא שכבר ראינו לעיל שלעניין טומאת יולדת אין אנו בקיאים בהגדרת ריקום אברים ואנו מחמירים בכל מצב, ואף שהמהרי"ק (שהובא לעיל) חילק בין פדיון הבן לטומאת יולדת, ואחד מנימוקיו הוא משום חומרא דכרת, כבר הבאנו לעיל את דברי הנודע ביהודה לעניין טומאת כהנים שכתב שעיקר החילוק הוא בין איסור לחיוב, וכשיש איסור בדבר אין חילוק בין אם מדובר באיסור דאורייתא שיש בו כרת, לאיסור דאורייתא שיש בו לאו בעלמא. אמנם לדעת הפוסקים שיש באיסור הפלה איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא, ממילא עדיין ניתן לחלק בין טומאת יולדת לאיסור הפלה, ולהקל בשעת הצורך גם לאחר ארבעים יום אם לא נצפה ריקום אברים.
ויש לצרף לכך עוד סניף לקולא, והוא שיש שחילקו בין קודם ג' חדשים ללאחר מכן, שכן אף שבשו"ת חוות יאיר (שם) כתב על כך שגם זו סברת הכרס, בשו"ת פרי השדה (ח"ד סימן נ) צרף סברא זו להתיר במקרה שלו, ועל פי זה כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ד אהע"ז סימן א) שיש לצרף דעה זו שקודם ג' חדשים איסור ההפלה הינו מדרבנן, לדעה שבאופן כללי איסור הפלת עובר היא מדרבנן לצורך ספק ספקא, להתיר הפלה קודם ג' חודשים גם במקום חולי שאין בו סכנה.
לכן נראה, שבשעת הדחק גדולה ניתן לצרף את העובדה שלא נצפה ריקום אברים עדיין, לשיטה שאיסור ההפלות הוא מדרבנן (ואז ניתן לחלק בריקום אברים) וכן לשיטה שקודם ג' חודשים האיסור הוא מדרבנן, אך יש לשקול את הדברים בזהירות המרבית.
כך גם כתב לנו הגר"ש דיכובסקי בתשובה, שאף שאין בדיקת אולטרא סאונד אמורה להועיל לעניין זה, במקרים חמורים במיוחד ניתן להסתמך על כך שלא נצפה ריקום אברים על מנת להתיר הפלה.
דעתם של הגר"ד ליאור, הגר"א נבנצאל והגר"מ מאזוז הייתה עוד יותר להקל, שניתן באופן עקרוני להסתמך על מכשיר הUS לצפיה בריקום אברים על מנת להקל בדבר. לעומת זאת דעתם של הגר"י זילברשטיין והגר"י גנס, המתבססת על שיטתם שאיסור הפלה הינו סניף של איסור רציחה, שאם באיסור נידה אנו מחמירים שאיננו בקיאים בריקום אברים, ק"ו באיסור הפלה שהוא סניף של רציחה.
ח. מאימתי מונים ארבעים יום
נשאלת השאלה מאימתי מתחילים למנות את הזמן של ארבעים יום לעניינים הנזכרים בדברינו. הנה, בבאר היטב (יו"ד סימן קצד ס"ק ד) הביא תשובת עבודת הגרשוני (סימן כא) שכתב שמחשבים זמן זה מיום הטבילה שלאחר הוסת האחרונה, שאם הייתה מעוברת קודם לכן לא הייתה רואה דם, וכן כתב בחכמת אדם (כלל קטו אות כ), אך בפת"ש (סימן קצד ס"ק ג) הביא חבל אחרונים שחולקים על דין זה, ביניהם החוות דעת (סימן קצד ס"ק ב), הסדרי טהרה (סימן קצד ס"ק ז) ושו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קסט) ועוד, שלעולם צריכה לחשוש אלא אם כן פרש בעלה ממנה עד לביאה זו.
אמנם נראה שבזמן הזה, שניתן בצורה די ודאית לדעת את גיל העובר באמצעות אולטרא סאונד, אף אם יש מקום להסתפק האם ניתן לסמוך על כך בצורה מדויקת, נראה שלכל הפחות יש לסמוך עליו למנות את גיל העובר מליל טבילה, כאשר מוכח מהאולטרא סאונד שהאישה לא הייתה מעוברת קודם לכן, ובפער זמן שכזה, אין המכשיר עשוי לטעות[18].
יש לציין שבשיעורי שבט הלוי (סימן קצד סעיף ב אות ב) כתב שאין לסמוך על בדיקת אולטרא סאונד לעניין גיל העובר, שכן מצויות בזה טעויות, אך בכל מקרה בזמן הזה שלא מצוי שאישה רואה וסת בתחילת ההריון יש לסמוך להקל כדעת עבודת הגרשוני, ובמיוחד שיש סימנים נוספים שהאישה הייתה מעוברת קודם (ונראה שלעניין זה גם הוא יודה שהאולטרא סאונד הוא אחד הסימנים, אך אינו מצריך זאת). אבל לעניין ריקום אברים גם הוא כתב שניתן לסמוך על בדיקת אולטרא סאונד שהראתה שאין ריקום, אך צריך שתי בדיקות כאלו.
באשר לשאלה האם מחשבים את יום הארבעים משעת הבעילה או שלושה ימים אחר כך, שזהו הזמן של השתרשות העובר ברחם, הרי שמוכח מדברי הפוסקים הנ"ל שיש לחשב את הזמן משעת הבעילה עצמה.
ט. סיכום

1. עובר קודם יום הארבעים עדיין אינו נחשב לעובר, אלא ל"מיא בעלמא", והדבר בא לידי ביטוי בהלכות הבאות: טומאת לידה, חיוב פדיון הבן, טומאת מת, ויש אומרים אף לעניין זיכוי לעובר ואיסור הפלה.
2. למרות זאת, מצווה לחלל שבת לצורך הצלת עובר גם קודם יום הארבעים, שכן גם בו שייך "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
3. שיעור יום הארבעים נקבע, כיוון שקודם לכן אין ריקום אברים בעובר, דבר הנכון גם לפי המציאות הרפואית הידועה לנו כיום. מכיוון שכך, גם לאחר יום הארבעים – אם לא נצפה עדיין ריקום אברים בעובר, מעיקר הדין דין עובר זה זהה לעובר קודם יום הארבעים.
4. הגדרת ריקום אברים הינה, כפי שנראה מדברי הגמרא, ועל פי המציאות הרפואית הידועה לנו כיום, היווצרות העצמות והגידים, וי"א תוי פנים של העובר.
5. למעשה כתבו הראשונים שאיננו בקיאים בריקום אברים, ולכן בדברים הנוגעים לאיסור דאורייתא, איננו סומכים להקל בכך, אך לעניין מצוות פדיון הבן יש לפדות את הבא אחר נפל גם לאחר ארבעים יום.
6. בעניין הפלה לאחר ארבעים יום וקודם שנצפה ריקום אברים, יתכן ובשעת הדחק גדולה יש לצרף לקולא את דעת הסוברים שאיסור הפלה הוא מדרבנן (ובזה אין מחמירים שלא בקיאים), ואת הסוברים שבכל מקרה קודם ג' חודשים האיסור קל יותר, אך אין להקל בכך בכדי.
7. זמן ארבעים יום מתחיל מהבעילה הראשונה בה יש סיכוי להריון הנוכחי (ולא מהשרשת העובר ג' ימים אחר כך), ואף שהרבה פוסקים כתבו שאין אנו סומכים על ווסת אחרונה לצורך כך, בזמן הזה נדיר מאוד שאישה תקבל וסת בג' החודשים הראשונים להריונה, ועוד ניתן לצרף לכך את בדיקת מכשיר האולטרא סאונד, וממילא אפשר להקל בדבר.

/ הרב אריה כץ הוא רב משיב במכון פוע"ה ודיין בבית הדין לממונות ארץ חמדה – גזית, ירושלים

 
הערות:
[1] נכתב לבקשת הרב מנחם בורשטין ראש מכון פוע"ה, חלקים פורסמו בחוברת של הכנס השנתי של מכון פוע"ה תש"ע.
תקציר המאמר פורסם ב"אמונת עיתך" 98, תשע"ג, 77-86. המשכו באמונת עיתך 99, תשע"ג, 89-92
[2] בספרות הרפואית מקובל לחשב את תחילת ההריון לא ממועד ההפריה עצמה, אלא מתחילת הווסת האחרונה שקדמה לה. היות והביוץ חל לרוב כשבועיים לאחר הווסת האחרונה, ממילא מועד זה (אשר להלן באזכורים הרפואיים) יוגדר כסוף השבוע השמיני, הינו כארבעים יום לאחר ההפריה.
[3] ראה ב"נשמת אברהם" שם שמביא הסבר נוסף, והוא שמיעוט הניכר מהנשים ההרות מפילות עוד לפני שהן יודעות שהן הרות, ולכן ניתן לומר שאין לעובר עד יום הארבעים חזקת חיות, ולכן הוא כמיא בעלמא. הסבר זה קשה משתי סיבות עיקריות: האחת היא שזמן זה הינו הרבה קודם היום הארבעים, והשני הוא שכפי שנראה להלן, למ"ד שמחללים שבת על העוברים, דין זה קיים גם קודם ארבעים יום, ואם אין לעובר חזקת חיות קודם זמן זה, לא ברור מדוע יחללו עליו שבת.
[4] גם באנציקלופדיה ויקיפדיה בערך "עובר", נכתב שהעובר עד השבוע השמיני נקרא "EMBRYO", ואילו לאחר  מכן עד סוף ההריון הוא נקרא בשם אחר "FETUS", כאשר בסוף שלב האמבריו מתחיל להיווצר השלד.
[5] דעתו של הגר"א נבנצאל (בתשובה שכתב למכון) הינה שריקום האברים נקבע לפי צורת ידיים ורגליים, ולכאורה זה בניגוד לדברי הגמרא, ואולי הכוונה היא שיש לחלק בין צורת ידיים ורגליים לחיתוך האצבעות שהוא שלב יותר מאוחר, ועליו דיברה הגמרא שזה בא אחרי ריקום אברים.
[6] וכן בכתובות קד ע"א ובמנחות קג ע"ב בדברי אמוראים אחרים.
[7] בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן קפח דייק גם מהמשנה עצמה של ארבעים יום שנקטה לשון "חוששת", שלאחר ארבעים יום מדובר בחשש בעלמא, וממילא העיקר הוא ריקום האברים.
[8] הובאו דבריו ביו"ד סימן שה הן בבדק הבית והן בדרכי משה.
[9] לכאורה מחלוקתם של השבות יעקב והנודע ביהודה האם חזקה מציאותית עדיפה על חזקת ממון או גרועה ממנה הינה גם מחלוקתם של "קצות החושן" ו"נתיבות המשפט" עיין במאמרינו "שיטת התוספות בחזקת ממון" חמדת הארץ ה, עמ' 142 – 166, ובעיקר בנספח שם.
[10] וכפי טעמו של הנודע ביהודה שחזקת הגוף עדיפה על חזקת ממון.
[11] ועיין עוד בתשובתו שהוא מנסה להביא סברא אחרת לחלק בין טומאת לידה לבין טומאת כהנים, אך מסקנתו שלא ניתן להקל בכך.
[12] עיין במאמרינו על דבר שלא בא לעולם (טרם פורסם) כיצד העובדה שדעתו של אדם קרובה אצל בנו גורמת ליכולת לזכות, על פי שיטות הראשונים השונות.
[13] עיין בעיטור עצמו ובבית יוסף סימן רי מה שכתב משמו האם יש צורך בהכרת העובר, והחיד"א בשיורי ברכה כתב שגירסת הבית יוסף שיש צורך בהכרת העובר היא טעות סופר, שכן בכל מקרה הכרת העובר הינה לאחר ארבעים יום.
[14] ראה לדוגמא בתורת האדם לרמב"ן שער המיחוש עניין הסכנה, רא"ש יומא פ"ח סימן יג, ובחידושי הריטב"א נידה מד ע"ב שהביאו דעה זו
[15] מכאן למד הנצי"ב בספרו העמק שאלה (שאילתה קס"ז ס"ק יז עמ' ש"ה) שניתן לחלל שבת על עובר רק בודאי פיקוח נפש ולא בספק פיקוח נפש, שכן הגמרא שדנה בשאלה מהיכן למדנו שפיקוח נפש דוחה שבת הביאה טעם זה, אך לאחר מכן דחתה אותו, שכן טעם זה נכון בודאי (שאז יש תועלת בחילול השבת לצורך שמירת שבתות הרבה), אך לא בספק, ולכן למדה דין פיקוח נפש מ: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ועובר איננו בגדר אדם, אך כפי שראינו בדברי הבה"ג עצמם, ניתן לחלל שבת על עובר אפילו מספק, וכבר דחה את דברי הנצי"ב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן מג), שדבריו עומדים בניגוד גמור לדברי הראשונים, ותורף דבריו שלאחר הלימוד של הגמרא על ספק פיקוח נפש מדין "וחי בהם", שוב גם דין "חלל עליו שבת אחת כדי שימור שבתות הרבה" קיים גם בספיקות.
[16] עיין בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן מז) שדן בשאלה האם ניתן לחלל שבת במקרה של הפריה חוץ גופית, לפני החזרת העובר לרחם, ותשובתו לאיסור, שכן דין "חלל עליו שבת אחת" בעוברין נאמר על סמך העיקרון שרוב העוברים בני קיימא, ואילו מה שמחוץ לרחם אינו נכלל עדיין בגדר זה, כיוון שבוחנים מבחוץ כיצד הוא יתפתח, ועדיין רוב העוברים הללו אינם מגיעים לכדי הריון (ובמאמר מוסגר מציין שדעתו נוטה, שאף אם אחוזי ההצלחה יגדלו, אין לחלל על כך שבת, שכן זה עדיין לא מוגדר כתחילת עיבור).
[17] ויש לציין שבשו"ת חוות יאיר סימן לא כתב שעל הצד שאין איסור בהריגת עוברין, גם לא מחללים שבת עליהם וכסברת החולקים על בה"ג, שאף שניתן לומר פטור בהריגת עובר, לא ניתן לומר היתר בכך, והוכיח זאת מהשוואת התוספות שהובא לעיל את העובר לגוסס, שם אין היתר אלא פטור, ולא ראה את דברי הרמב"ן והריטב"א המפורשים בעניין.
[18] ויש לזכור שוב שהמניין המקובל בפי הרופאים הוא של חישוב ההריון מרגע הווסת האחרונה, וגם גודל העובר בבדיקת האולטרא סאונד לוקח בחשבון דבר זה, לכן חישוב זה יש להפחית את מספר הימים הימים עד הטבילה.